מסכת גיטין, פרק ד, שיעור 52

גמרא

שנינו במשנה, 'המוציא את אשתו משום שם רע, לא יחזיר. משום נדר, לא יחזיר'. אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מַנְיוּמֵי, אָמַר רַב נַחְמָן, וְהוּא – ובתנאי, שֶׁאָמַר לָהּ בפירוש בשעת הגירושין, 'מִשּׁוּם נֶדֶר אֲנִי מוֹצִיאֵךְ', או 'מִשּׁוּם שֵׁם רַע אֲנִי מוֹצִיאֵךְ', ומבארת הגמרא, קָסָבַר – סובר רב נחמן, טַעֲמָא מַאי – מהו הטעם לכך שאסרו עליו חכמים להחזירה, מִשּׁוּם קִלְקוּלָא – מחשש שמא לאחר זמן יקלקלנה הבעל בהוצאת לעז, שיאמר שאם היה יודע שהשם רע אינו נכון, או שיש הפרה לנדריה, לא היה מגרשה, וממילא, אִי אָמַר לָהּ הָכִי – רק אם אכן אמרה לה בשעת הגירושין שמגרשה מחמת הנדרים או מחמת השם רע, מָצֵי מְקַלְקְלָהּ – יכול הוא לקלקלה ולומר שכיון שהתבטל טעם נתינת הגט, בטלו הגירושין, וְאִי לֹּא – אבל אם לא אמר לה זאת בשעת הגירושין, לֹּא מָצִי מְקַלְקְלָהּ – אינו יכול לקלקלה כלל, ולא להוציא עליה לעז. ומביאה הגמרא את המקור לטעם זה של משנתנו, כִּדְתַנְיָא – והיינו כפי ששנינו בברייתא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר, מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ חכמים שהַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רַע, לֹא יַחֲזִיר, וכן המוציא את אשתו מִשּׁוּם נֶדֶר, לֹא יַחֲזִיר, כיון שחששו חכמים שֶׁמָּא לאחר קבלת הגט תֵּלֵךְ וְתִנָּשֵׂא לְאדם אַחֵר, וְנִמְצְאוּ דְּבָרִים בַּדָּאִין – ויתברר שהשם הרע שיצא עליה היה שקר, וְיֹאמַר בעלה הראשון, אִלּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁכֵּן היא האמת, אֲפִילּוּ הָיוּ נוֹתְנִין לִי מֵאָה מָנֶה לֹא הָיִיתִי מְגָרְשָׁהּ, וְנִמְצָא לפי טענתו שהגֵּט שנתן לה בָּטֵל, וּבָנֶיהָ מבעלה השני הם מַמְזֵרִין, לְפִיכָךְ אוֹמְרִים לוֹ מתחילה, בשעה שבא לגרשה, הֲוֵי יוֹדֵעַ, שֶׁהַמּוֹצִיא אֶת אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם שֵׁם רַע, לֹא יַחֲזִיר – אינו רשאי להחזירה לעולם, וכן המוציאה מִשּׁוּם נֶדֶר, לֹא יַחֲזִיר, ואף בזה הטעם הוא מחשש שלאחר זמן יטען הבעל שאם היה יודע שיש התרה לנדריה לא היה מגרשה. פוסק הרי"ף, וְכֵן הֲלָכָה, שטעם הדין הוא משום קלקול, ולכן רק אם אמר לה כן בפירוש, שמוציאה משום שם רע או משום נדר, אינו רשאי להחזירה.

אֲבָל אִם הֶחֱזִיר וְכָנַס שלא כדין, קודם שנישאת לאדם אחר, אֵינוֹ מוֹצִיא – אין כופים אותו להוציאה. דְּגַרְסִינָן – שהרי כך למדנו במסכת יבמות בְּפֶרֶק כֵּיצַד אֵשֶׁת אָחִיו (כה.), שָׁלַח לֵיהּ רַבָּה בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב הוּנָא לְרַבָּה בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן, יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ, המגרש את אשתו משום שם רע או משום נדר, ועבר וכָּנַס אותה שלא כדין, מַהוּ שֶׁיּוֹצִיא – האם כופים אותו לגרשה שוב. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבה בריה דרב נחמן, תְּנִיתוּהָ – הרי שנינו דין כעין זה בברייתא, הַנִּטְעָן מֵאֵשֶׁת אִישׁ – אדם שיצא עליו לעז שבא על אשת איש, וְהוֹצִיאוּהָ מחמת כן מִתַּחַת יָדוֹ של בעלה, שהוצרך לגרשה מחמת הלעז, אַף עַל פִּי שֶׁכָּנַס אותה הנטען, הרי זה יוֹצִיא – כופים אותו להוציא, וממילא אף כאן אם עבר אותו אדם וכנס את אשתו לאחר שהוציאה משום שם רע, יוציא.

וְאַסִּיקְנָא – והסיקה הגמרא שם, וְלֹא הִיא – אין הנידונים דומים זה לזה, הָתָם – שם, לגבי הנטען על אשת איש, אַלּוּמֵי אַלְּמֵיהּ לְקָלֵיהּ – בכך שהוא נושא את אותה אשה שהוא נטען עליה הרי הוא מחזק את הקול שיצא, ולכן מחייבים אותו לגרשה, שהרי אם היה הלעז אמיתי, ובא עליה, כשם שנאסרה על בעלה כך נאסרה על הבועל, הָכָא – אבל כאן, לגבי המוציא את אשתו משום שם רע, והחזירה בעצמו, אַמְרִינָן – אנו אומרים, כשרואים שהחזירה, קִים לֵיהּ בְּקָלֵיהּ – בודאי בדק אותו אדם ודקדק אחרי הקול, וְלֵיתֵיהּ – וגילה שאין הדברים נכונים, ולכן אין כופים אותו להוציא.

שנינו במשנה, 'וּמַעֲשֶׂה בְּצִדָּן וכו' באחד שאמר לאשתו קונם אם איני מגרשך, וגירשה, והתירו לו חכמים שיחזירנה, מפני תיקון העולם'.

מבררת הגמרא, מַאי תַּנָּא דְּקָתָּנֵי מַעֲשֶׂה – מהו הדין ששנה התנא קודם לכן, שעליו הביא את המעשה הזה, כלומר, הרי במעשה זה מדובר שהבעל הוא שנדר שיגרשנה, ואין זה שייך לדינים האמורים בתחילת המשנה, בבעל שגירש את אשתו מחמת שהיא נודרת. מבארת הגמרא, חֲסּוּרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי – יש חסרון במשנתנו, וכך יש לשנותה, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שאין הבעל רשאי להחזיר את אשתו לאחר שהוציאה משום נדר, באופן שֶׁנָּדְרָה הִיא, אֲבָל אם נָדַר הוּא, יַחֲזִיר. וְעל דין זה אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בְּצִדָּן וכו', כלומר, שאף על פי שנדר שיגרשנה, וגירשה, התירו לו חכמים להחזירה.