מסכת גיטין, פרק ז, משנה ז

משנה ז: הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם וְהָיָה הוֹלֵךְ מִיהוּדָה לַגָּלִיל, הִגִּיעַ לְאַנְטִיפַּטְרָס וְחָזַר, בָּטֵל תְּנָאוֹ. הֲרֵי זֶה גִטֵךְ אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן עַד שְׁלשִׁים יוֹם, וְהָיָה הוֹלֵךְ מִגָּלִיל לִיהוּדָה, וְהִגִּיעַ לִכְפַר עוֹתְנַאי וְחָזַר, בָּטֵל תְּנָאוֹ. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן עַד שְׁלשִׁים יוֹם וְהָיָה הוֹלֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְהִגִּיעַ לְעַכּוֹ וְחָזַר, בָּטֵל תְּנָאוֹ. הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ כָּל זְמַן שֶׁאֶעֱבוֹר מִכְּנֶגֶד פָּנַיִךְ שְׁלשִׁים יוֹם, הָיָה הוֹלֵךְ וּבָא, הוֹלֵךְ וּבָא, הוֹאִיל וְלֹא נִתְיַחַד עִמָּהּ, הֲרֵי זֶה גֵּט:

האומר לאשתו הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם – אם לא אחזור לכאן מעתה ועד עוד שלשים יום, או אם אלך עד ארץ הגליל, וְהָיָה הוֹלֵךְ מֵארץ יְהוּדָה לְארץ הגָּלִיל, הִגִּיעַ לַעיר אַנְטִיפַּטְרָס, שהיא בסוף ארץ יהודה, וְחָזַר בתוך שלשים יום, בָּטֵל תְּנָאוֹ, כיון שלא הגיע לארץ הגליל, ואף לא השתהה בדרך שלשים יום.

ואם אמר הֲרֵי זֶה גִטֵךְ אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן עַד שְׁלשִׁים יוֹם, או אם אלך עד ארץ יהודה, וְהָיָה הוֹלֵךְ מִגָּלִיל לִיהוּדָה, וְהִגִּיעַ לִכְפַר עוֹתְנַאי, שהוא סוף ארץ הגליל, וְחָזַר, בָּטֵל תְּנָאוֹ, שהרי לא הגיע לארץ יהודה, ואף לא השתהה בדרך שלשים יום.

אמר לאשתו הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ אִם לֹא בָאתִי מִכָּאן עַד שְׁלשִׁים יוֹם, או אם אגיע לחוץ לארץ, וְהָיָה הוֹלֵךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְהִגִּיעַ לְעַכּוֹ, שהיא בגבול ארץ ישראל, וְחָזַר, בָּטֵל תְּנָאוֹ, שהרי לא יצא לחוץ לארץ, ואף לא שהה בדרך שלשים יום.

האומר לאשתו הֲרֵי זֶה גִטֵּךְ כָּל זְמַן שֶׁאֶעֱבוֹר מִכְּנֶגֶד פָּנַיִךְ שְׁלשִׁים יוֹם – אם אשהה מלראות פניך שלשים יום, יהא זה גט, הָיָה הוֹלֵךְ וּבָא, הוֹלֵךְ וּבָא, ולאחר מכן שהה שלשים יום מלראותה, הוֹאִיל וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ, הֲרֵי זֶה גֵּט, שהרי התקיים התנאי, ואין חוששים שמא התפייס עמה וביטל את הגט, שהרי לא התייחדו. ואין חוששים שמא יוציא לעז שפייסה, כיון שמדובר שהתנה מתחילה שתהא נאמנת כמאה עדים לומר שלא התפייסו.