מסכת דמאי, פרק ו, משנה ד
משנה ד: יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבֵּל מִכֹּהֵן וּמִלֵּוִי, הַמַּעַשְׂרוֹת לַבְּעָלִים. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הַקַּרְתָּנִי שֶׁקִּבֵּל שָׂדֶה מִירוּשַׁלְמִי, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל יְרוּשַׁלְמִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יָכוֹל הוּא הַקַּרְתָּנִי לַעֲלוֹת וּלְאָכְלוֹ בִירוּשָׁלָיִם:
משנה ד: יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבֵּל שדה בחכירות מִכֹּהֵן וּמִלֵּוִי, הַמַּעַשְׂרוֹת לַבְּעָלִים, והיינו כיון שאינם צריכים לעשות קנין מיוחד עבור כך, אלא הם משאירים לעצמם את מקום צמיחת התרומות והמעשרות, ואין לחוכר חלק בהם. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הַקַּרְתָּנִי – היושב בקריות, מחוץ לירושלים, שֶׁקִּבֵּל שָׂדֶה בחכירות מִירוּשַׁלְמִי, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁל יְרוּשַׁלְמִי, שהרי מעשר שני נאכל רק בירושלים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יָכוֹל הוּא הַקַּרְתָּנִי צמו לַעֲלוֹת וּלְאָכְלוֹ בִירוּשָׁלָיִם, וכיון שכך חולקים בו כמו בשאר תבואת השדה.
