יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת הוריות, פרק א, משנה א

פרק א, משנה א: הוֹרוּ בֵית דִּין לַעֲבוֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה וְהָלַךְ הַיָּחִיד וְעָשָׂה שׁוֹגֵג עַל פִּיהֶם, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה עִמָּהֶן, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה אַחֲרֵיהֶן, בֵּין שֶׁלֹּא עָשׂוּ וְעָשָׂה, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁתָּלָה בְבֵית דִּין. הוֹרוּ בֵית דִּין וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן שֶׁטָעוּ אוֹ תַלְמִיד וְהוּא רָאוּי לְהוֹרָאָה וְהָלַךְ וְעָשָׂה עַל פִּיהֶן, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה עִמָּהֶן, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה אַחֲרֵיהֶן, בֵּין שֶׁלֹּא עָשׂוּ וְעָשָׂה, הֲרֵי זֶה חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא תָלָה בְבֵית דִּין. זֶה הַכְּלָל, הַתּוֹלֶה בְעַצְמוֹ, חַיָּב. וְהַתּוֹלֶה בְבֵית דִּין, פָּטוּר:

נאמר בתורה (ויקרא ד יג-יד) 'וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא  תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ: וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד'. ופסוקים אלו עוסקים במקרה שהסנהדרין טעו והורו היתר בדבר האסור מן התורה, שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת קבועה, ובשונה מיחיד ששגג ועבר על איסור זה מחמת טעות של עצמו, שחייב חטאת קבועה, אם הציבור חטא בחטא זה מחמת הוראת בית דין, בית דין הם שמביאים קרבן, והיחידים שחטאו אינם צריכים להביא כל אחד קרבן בפני עצמו.

פרק א, משנה א: הוֹרוּ בֵית דִּין לַעֲבוֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, שחייבים על זדונם כרת, וְהָלַךְ הַיָּחִיד וְעָשָׂה שׁוֹגֵג עַל פִּיהֶם – עשה את מעשה העבירה בשגגה שמחמת בית דין [למעט אופן ששגג במקרה מצד עצמו בדבר שהתירו בית דין, וכגון שהורו על חֵלֶב שהוא מותר, ובמקרה התחלף לו חֵלֶב בשומן ואכלו], בֵּין שֶׁעָשׂוּ בית דין עצמם מעשה וְעָשָׂה גם הוא עִמָּהֶן, בֵּין שֶׁעָשׂוּ בית דין מעשה וְעָשָׂה אַחֲרֵיהֶן, בֵּין שֶׁלֹּא עָשׂוּ בית דין כלל וְעָשָׂה הוא לבדו, בכל המקרים הללו פָּטוּר הוא מלהביא קרבן חטאת, מִפְּנֵי שֶׁתָּלָה בְבֵית דִּין. אמנם, זו דעת רבי יהודה, שאפילו יחיד שעשה על פי הוראת בית דין פטור מקרבן, אבל חכמים סוברים שאינו פטור עד שיהיו העושים על פי בית דין רוב יושבי ארץ ישראל, או רוב השבטים, ואז היחידים פטורים ובית דין מביאים פר העלם דבר של ציבור.

עתה מבארת המשנה את דינו של מי שעשה את האיסור על פי בית דין אף על פי שידע שהוא אסור: הוֹרוּ בֵית דִּין היתר בדבר שזדונו כרת, וְיָדַע אֶחָד מֵהֶן [-אחד מהסנהדרין] שֶׁטָעוּ, אוֹ שהיה זה תַלְמִיד וְהוּא רָאוּי לְהוֹרָאָה, שידע שטעו, וְאף על פי כן הָלַךְ וְעָשָׂה מעשה עַל פִּיהֶן, בֵּין שֶׁעָשׂוּ בית דין מעשה וְעָשָׂה עִמָּהֶן, בֵּין שֶׁעָשׂוּ וְעָשָׂה אַחֲרֵיהֶן, בֵּין שֶׁלֹּא עָשׂוּ כלל וְעָשָׂה, הֲרֵי זֶה חַיָּב קרבן חטאת, כדין יחיד שחטא בשוגג, ואינו נפטר בפר העלם דבר שמביאים בית דין, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא תָלָה עצמו בְבֵית דִּין, שהרי ידע שהם טועים. ואף על פי שידע שהם טועים והדבר אסור נחשב הוא כשוגג המתכפר בקרבן, ולא כמזיד, כיון שאותו אדם טעה וחשב שכאשר בית דין מורים הוראה בטעות צריך לשמוע בקולם גם אם יודעים שהם טועים, ולכן נחשב הוא כשוגג, המתכפר בחטאת. מסיימת המשנה ואומרת, זֶה הַכְּלָל, הַתּוֹלֶה בְעַצְמוֹ – החוטא מחמת טעות של עצמו, חַיָּב חטאת. וְהַתּוֹלֶה בְבֵית דִּין – החוטא מחמת טעות של בית דין, ועשה את הדבר מחמת הוראתם, פָּטוּר מקרבן [ובגמרא מבואר שבאה המשנה למעט אדם שאין דרכו לשמוע לדעת הסנהדרין, ובמקרה זה הסכים בדעתו לדעתם ומחמת כן נהג היתר בדבר, שהוא חייב קרבן, כיון שלא סמך עליהם, אלא סמך על עצמו].

 

"אֵין הַגָּלֻיּוֹת מִתְכַּנְּסוֹת אֶלָּא בִּזְכוּת הַמִּשְׁנָיוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן". (ויקרא רבה)