מסכת חלה, פרק ב, משנה ב
משנה ב: עֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּא בִסְפִינָה לָאָרֶץ, חַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהַסְּפִינָה גוֹשֶׁשֶׁת. עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְמֵי פֵרוֹת, חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וְנֶאֱכֶלֶת בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת:
משנה ב: עֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁבָּא בִסְפִינָה לָאָרֶץ, ומדובר בספינה שיש בה נקבים הסתומים על ידי אדמה), אם זרע בעפר שבתוך הספינה בהיותה בארץ ישראל, אף על פי שזהו עפר חו"ל חַיֶּבֶת בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית, כיון שהזרעים יונקים מעפר ארץ ישראל. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אֵימָתַי נאמר דין זה, בִּזְמַן שֶׁהַסְּפִינָה גוֹשֶׁשֶׁת – נוגעת בקרקעיתה בגושי העפר של הארץ, והיינו כשהיא נמצאת סמוך לחוף ומונחת בחלקה על קרקעית הים.
עִסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְמֵי פֵרוֹת, חַיֶּבֶת בַּחַלָּה, וְנֶאֱכֶלֶת בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת – טמאות, כיון שאין אוכל מוכשר לקבל טומאה עד שיגע בו אחד משבעה משקים, וכל זמן שלא הוכשר לקבל טומאה מותר לאוכלו בידים טמאות, שאינו מקבל טומאה.
