מסכת חלה, פרק ד, משנה ז

משנה ז: יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ אֲרִיסִין לְנָכְרִים בְּסוּרְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב פֵּרוֹתֵיהֶם בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל פּוֹטֵר. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שְׁתֵּי חַלּוֹת בְּסוּרְיָא. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, חַלָּה אֶחָת. אָחֲזוּ קֻלּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְקֻלּוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. חָזְרוּ לִנְהוֹג כְּדִבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּשְׁתֵּי דְרָכִים:

משנה ז: אנשים מיִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיוּ אֲרִיסִין לְנָכְרִים בְּסוּרְיָא, שזהו כינוי לכל הארצות שכבש דוד המלך, שאינן קדושות כארץ ישראל ממש, אך מדרבנן הן נחשבות כארץ ישראל, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב את פֵּרוֹתֵיהֶם בַּמַּעַשְׂרוֹת וּבַשְּׁבִיעִית, כיון שהוא סובר שהחשיבו חכמים את סוריא כארץ ישראל לגמרי לענין מעשרות ושביעית, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל פּוֹטֵר, כיון שהוא סובר שלא החשיבו חכמים ארצות אלו כארץ ישראל לענין מעשרות ושביעית אלא כאשר הקרקע שייכת לישראל, אך אם הקרקע שייכת לנכרי, אף שהאריסים בקרקע הם ישראלים, ויש להם חלק בפירות הקרקע, מכל מקום דין הפירות כפירות חוץ לארץ, ואין בהם חיוב מעשרות ושביעית.

אף על פי שעיסת חוץ לארץ פטורה מהפרשת חלה, יבואר במשנה להלן שתקנו חכמים שהלש עיסה בחוץ לארץ יפריש ממנה שתי חלות, חלה אחת תישרף כיון שהיא טמאה בטומאת ארץ העמים, וחלה שניה ניתנת לכהן כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל, משנתנו מביאה מחלוקת בדין הפרשת חלה בסוריא: רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מפרישים שְׁתֵּי חַלּוֹת בְּסוּרְיָא, וכפי שמפרישים בחוץ לארץ, האחת נשרפת והשניה ניתנת לכהן, וכשיטתו ברישא שסוריא נחשבת כחוץ לארץ לענין דינים אלו. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מפרישים רק חַלָּה אֶחָת, כמו בארץ ישראל, וכשיטתו ברישא שדין סוריא כארץ ישראל לענין דינים אלו. אָחֲזוּ העם בתחילה גם את קֻלּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שאין מעשרות ושביעית נוהגים בסוריא, וְגם את קֻלּוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שלא היו מפרישים בסוריא אלא חלה אחת, והרי הכלל הוא שאסור לנהוג בדבר אחד שתי קולות הסותרות זו את זו, ולכן חָזְרוּ לִנְהוֹג כְּדִבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּשְׁתֵּי דְרָכִים – בשני הדברים, לפטור את סוריא ממעשרות ושביעית, ולחייב בהפרשת שתי חלות.