מסכת יבמות, פרק ז, משנה ד

משנה ד: הָעֻבָּר, וְהַיָּבָם, וְהָאֵרוּסִין, וְהַחֵרֵשׁ, וּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, פּוֹסְלִין וְלֹא מַאֲכִילִין. סָפֵק שֶׁהוּא בֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד סָפֵק שֶׁאֵינוֹ, סָפֵק הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת סָפֵק לֹא הֵבִיא, נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל בַּת אָחִיו וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵת רִאשׁוֹן, צָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:

משנה ד: משנתנו מונה את אותם בני אדם הפוסלים אחרים מלאכול בתרומה, ואין אחרים אוכלים בתרומה מחמתם: הָעֻבָּר של הכהן, כל זמן שלא נולד, וְהַיָּבָם – אחיו של המת, הצריך לייבם את אשת אחיו או לפוטרה בחליצה, כל זמן שלא ייבם ולא חלץ, בין אם היה הוא כהן והאשה ישראלית (שאינו מאכיל), ובין אם היה ישראל והאשה בת כהן (שהוא פוסלה), וְהָאֵרוּסִין – בת כהן שהתקדשה לישראל, או בת ישראל שהתקדשה לכהן ועדיין לא נשאה, וְהַחֵרֵשׁ – מי שאינו שומע ואינו מדבר, שדינו כשוטה, שמן התורה אין קדושיו קדושין כלל, וְאדם הפסול לכהונה בֵּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שבא על אשה, שביאתו ביאה, ופוסל בביאתו את האשה מכהונה, או שהיה כהן כשר בן תשע שנים ויום אחד שנשא ישראלית, כל אלו פּוֹסְלִין את האשה מלאכול בתרומה אם היתה בת כהן, וְלֹא מַאֲכִילִין אותה בתרומה אם היו הם כהנים והאשה בת ישראל.

ואף בספיקות מחמירים לענין תרומה, ולכן אם היה הפסול שבא על האשה סָפֵק שֶׁהוּא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, שביאתו ביאה ופסלה לכהונה, סָפֵק שֶׁאֵינוֹ בן תשע שנים ויום אחד, שאין ביאתו ביאה, וכן ישראל שקידש את האשה, סָפֵק הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וקדושיו קדושין, סָפֵק לֹא הֵבִיא ואין קדושיו קדושין, בשני ספיקות אלו הדין הוא שאין האשה אוכלת בתרומה מספק.

ואגב דין זה שמחמירים בספיקו, מביאה המשנה את דינו של ספק נוסף בענין יבום: נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל בַּת אָחִיו שהיתה נשואה לו ולא היו לו בנים, ומתו שניהם, וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵת רִאשׁוֹן, ואם הוא מת ראשון הרי בת אחיו לא נפלה לפני אחיו ליבום, מפני שהיא בתו ואסורה עליו באיסור ערוה, וכמו שהיא פטורה מיבום כך היא פוטרת את צרתה. אבל אם היא מתה ראשונה, ואחר כך מת הוא, נמצא שבשעת מיתתו לא היה נשוי לבת אחיו, וצרתה נופלת לבדה ליבום לפני אחיו, שהרי כבר אינה צרת ערוה, ובספק זה הדין הוא שצָרָתָהּ חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.