מסכת יבמות, פרק יד, משנה ב

משנה ב: הֵעִיד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גֻּדְגְּדָה עַל הַחֵרֶשֶׁת שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ, שֶׁהִיא יוֹצְאָה בְּגֵט. אָמְרוּ לוֹ, אַף זוֹ כַּיּוֹצֵא בָהּ:

משנה ב: הביאו חכמים ראיה לדין פקחת שנתחרשה, מכך שהֵעִיד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְדָא, עַל הַחֵרֶשֶׁת שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ בקטנותה, שקידושיה קידושי תורה, שֶׁיּוֹצְאָה בְּגֵט, ואפילו לאחר שגדלה ויצאה מרשות האב, מכל מקום מקבלת היא עצמה את גיטה, והיינו כיון שהאשה יוצאת גם שלא לרצונה. וְהעיד עוד עַל יתומה קְטַנָּה בַּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹּהֵן על ידי אמה ואחיה, שקידושין אלו מדרבנן הם, שֶׁאוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה דרבנן, ואין גוזרים איסור בתרומה דרבנן משום תרומה דאורייתא. סיימו חכמים את ראייתם ואָמְרוּ לוֹ לרבי יוחנן בן נורי, אַף זוֹ – פקחת שנתחרשה, כְּיוֹצֵא בָּהּ, כלומר, כשם שחרשת שהשיאה אביה, אף על פי שנישואיה נישואי תורה, מתגרשת, כך פקחת שנתחרשה, אף שנישואיה מן התורה, מתגרשת.