משנה ג: אֵין אָדָם נִכְנָס לָעֲזָרָה לָעֲבוֹדָה אֲפִלּוּ טָהוֹר, עַד שֶׁיִּטְבּוֹל. חָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִדּוּשִׁין טוֹבֵל כֹּהֵן גָּדוֹל וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ בַיּוֹם, וְכֻלָּן בַּקֹּדֶשׁ עַל בֵּית הַפַּרְוָה, חוּץ מִזּוֹ בִלְבָד:
אֵין אָדָם נִכְנָס לָעֲזָרָה לָעֲבוֹדָה, אֲפִלּוּ טָהוֹר, עַד שֶׁיִּטְבּוֹל. ולשון 'לעבודה' שנקטה המשנה אינו בדווקא, אלא אפילו אם נכנס סתם, חייב טבילה.
חָמֵשׁ טְבִילוֹת של כל הגוף, וַעֲשָׂרָה קִדּוּשִׁין של ידים ורגלים מן הכיור, טוֹבֵל כֹּהֵן גָּדוֹל וּמְקַדֵּשׁ ידיו ורגליו בּוֹ בַיּוֹם – ביום הכפורים, וְכֻלָּן – כל הטבילות היו בַּקֹּדֶשׁ, עַל לשכת בֵּית הַפַּרְוָה [לשכה זו מכונה כך על שם מכשף גוי ששמו 'פרוה' שבנאה סמוך לקדש הקדשים כדי לראות את עבודת הכהן הגדול ביום הכפורים, ומת שם], חוּץ מִזּוֹ – טבילה ראשונה בִלְבָד, שהיתה בחול על שער המים, סמוך ללשכת הכהן הגדול.
