מסכת יומא, פרק ח, שיעור 11

משנה

משנתנו ממשיכה לדון בעניני כפרת יום הכפורים: אדם הָאוֹמֵר בליבו אֶחֱטָא וְאָשׁוּב בתשובה, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב בתשובה, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. האומר אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר.

עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה (-שיפייס) אֶת חֲבֵרוֹ. אֶת ההלכה הזוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מכך שנאמר בפסוק (ויקרא טז ל) 'מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ', כלומר, יום הכפורים מטהר ומכפר על חטאים שהם 'לפני ה", ולא על חטאים שבין האדם לחבירו.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם מְטַהֵר אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לו כה) 'וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם' וגו'. וְאוֹמֵר – ועוד נאמר בפסוק (ירמיה יז יג) 'מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה", מַה מִקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל.

גמרא

שנינו במשנה, 'עבירות שבינו לבין חבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו'. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כָּל הַמַקְנִיט (-המצער) אֶת חֲבֵרוֹ, אֲפִילוּ בִּדְבָרִים בלבד, צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו א-ג) 'בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ, נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ, עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ', וכך פירוש הפסוק, אִם מָמוֹן יֵשׁ לוֹ בְּיָדְךָ, כגון ש'ערבת לרעך', ואתה חייב לו ממון, 'לך התרפס', כלומר, הַתֵּר לוֹ פִסַּת הַיָּד – פתח את כף ידך ותן לו את ממונו. וְאִם לַאו – אם אינך חייב לו ממון, אלא שציערתו, והיינו 'נוקשת באמרי פיך', שנכשלת בלשונך וציערת אותו, הַרְבֵּה עָלָיו רֵעִים – בקש מידידים רבים שיפייסוהו עבורך, עד שיסלח לך.

אָמַר רַב יְהוּדָה, וְצָרִיךְ לְפַיְּסוֹ בְּשָׁלֹשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם, כלומר, שבכל חבורה יהיו לפחות שלשה בני אדם, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לג כז) 'יָשֹׁר עַל אֲנָשִׁים וַיֹּאמֶר חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי', ולשון 'יָשֹׁר' האמורה בפסוק היא מלשון 'שורה', ואין שורה פחותה משלשה בני אדם. וְאִם מֵת אותו אדם שחטא כנגדו, אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא, מֵבִיא עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם, וּמַעֲמִידָן עַל קִבְרוֹ של אותו אדם, וְאוֹמֵר, 'חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְלִפְּלוֹנִי זֶה שֶׁחָבַלְתִּי בּוֹ'.

אָמַר רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא, כָּל הַמְּבַקֵּשׁ מָטוּ – מחילה מֵחֲבֵרוֹ, ואין חבירו רוצה למחול לו, אַל יְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ – אינו חייב לבקש ממנו יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ פְּעָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי אחי יוסף שרצו לפייסו על מכירתו, (בראשית נ יז) 'כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ', ונאמרו כאן שלש לשונות בקשת מחילה, 'אנא', 'שא נא' 'ועתה שא נא'. מוסיפה הגמרא, וְדַוְקָא אם חטא לחֲבֵרוֹ אינו חייב לפייסו יותר משלש פעמים, אֲבָל אם חטא לרַבּוֹ, מְפַיֵּס לֵיהּ – חייב לפייסו אפילו פעמים רבות, עַד דִּמְפַיֵיס.

עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע דְּבָרִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּשׁוּבָה, וְאֵלּוּ הֵן, א) רְכִילוּת ולָשׁוֹן הָרָע, ב) וּבַעַל חֵמָה – אדם המהיר לכעוס, ג) וּבַעַל מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת, ד) וְהַמִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע ומתוך כך לומד ממעשיו, ה) וְהַמַּרְגִיל עצמו ליהנות בִּסְעוּדָה שֶׁאֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִבְעָלֶיהָ, ו) וְהַמִּסְתַּכֵּל בַּעֲרָיוֹת, ז) וְהַחוֹלֵק עִם גַּנָּב, ח) וְהָאוֹמֵר אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, ט) וְהַמִתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ, י) וְהַפּוֹרֵשׁ מִן הַצִּבּוּר, ואינו משתתף בצערם, ובזמן שהם חוזרים בתשובה אינו שב עמהם, יא) וְהַמְּבַזֶּה אֲבוֹתָיו, יב) וְהַמְּבַזֶּה רַבּוֹתָיו, יג) וְהַמְּקַלֵּל אֶת הָרַבִּים, יד) וְהַמְּעַכֵּב אֶת הָרַבִּים מִלַּעֲשׂוֹת מִצְוָה, טו) וְהַמַּטֶּה אֶת חֲבֵרוֹ מִדֶּרֶךְ טוֹבָה לְדֶּרֶךְ רָעָה, טז) וְהַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּעֲבוֹטוֹ (-משכונו) שֶׁל עָנִי הנמצא אצלו, יז) וְהַמְּקַבֵּל שֹׁחַד עַל מְנָת לְהַטּוֹת אֲחֵרִים בַּדִּין, יח) וְהַמּוֹצֵא אֲבֵידָה וְאֵינוֹ מַחְזִירָהּ לִבְעָלֶיהָ, יט) וְהָרוֹאֶה אֶת בְּנוֹ יוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה וְאֵינוֹ מְמָחֶה בְיָדוֹ, כ) וְאוֹכֵל שֹׁד עֲנִיִּים יְתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת, כא) וְהַחוֹלֵק עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים, כב) וְהַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים, כג) וְהַשּׂוֹנֵא אֶת הַתּוֹכָחוֹת, כד) וְהַמַלְעִיג עַל הַמִּצְוֹת. וכל הדברים האלו, אף שהם מעכבים את התשובה, אינם מונעים אותה, אלא אם חזר עליהם בתשובה הרי זה בעל תשובה, ויש לו חלק לעולם הבא (רמב"ם הלכות תשובה, פ"ד ה"ו). (הרמב"ם (תשובה פ"ד) מחלק את הדברים באופן זה: א. יש דברים שמעכבים את התשובה מחמת גודל החטא, שאין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לחזור בתשובה, והם: המחטיא את הרבים, והמטה את חברו לדרך רעה, והרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה בידו, והאומר אחטא ואשוב, או אחטא ויום הכפורים מכפר. ב. יש חטאים הגורמים לכך שלא יחזור האדם בתשובה, והם: הפורש מן הציבור, החולק על דברי חכמים, המלעיג על המצוות, המבזה רבותיו, והשונא את התוכחות. ג. יש חטאים שחוטא האדם לאנשים רבים, ואינו יודע מי הם וממילא אינו יכול להחזיר להם את הגזילה או לבקש מחילתם, והם: המקלל את הרבים, החולק עם הגנב, המוצא אבידה ואינו מכריז עליה, האוכל ממון עניים ויתומים ואלמנות, והמקבל שוחד להטות את הדין. ד. יש חטאים שנראים בעיני האדם כקלים, ומחמת כן אינו שב בתשובה עליהם, והם: האוכל מסעודה שאינה מספקת לבעליה, המשתמש בעבוטו של עני, המסתכל בעריות, המתכבד בקלון חבירו, והחושד בכשרים. ה. יש דברים שטבע האדם להמשך אחריהם, וקשה לו מאד לשוב מהם בתשובה, והם: רכילות ולשון הרע, ובעל חימה, ובעל מחשבות רעות, והמתחבר לרשע).