מסכת כלים, פרק ה, משנה יא

משנה יא: תַּנּוּר שֶׁל אֶבֶן וְשֶׁל מַתֶּכֶת, טָהוֹר, וְטָמֵא מִשּׁוּם כְּלֵי מַתָּכוֹת. נִקַּב, נִפְגַּם, נִסְדַּק, עָשָׂה לוֹ טְפֵלָה, אוֹ מוּסָף שֶׁל טִיט, טָמֵא. כַּמָּה יְהֵא בַנֶּקֶב, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא בוֹ הָאוּר. וְכֵן בְּכִירָה. כִּירָה שֶׁל אֶבֶן וְשֶׁל מַתֶּכֶת טְהוֹרָה, וּטְמֵאָה מִשּׁוּם כְּלֵי מַתָּכוֹת, נִקְּבָה, נִפְגְּמָה, נִסְדְּקָה, עָשָׂה לָהּ פִּטְפּוּטִין, טְמֵאָה. מֵרְחָהּ בְּטִיט בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, טְהוֹרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִבִּפְנִים טְמֵאָה, וּמִבַּחוּץ טְהוֹרָה:

משנה יא: תַּנּוּר שֶׁל אֶבֶן, וְכן תנור שֶׁל מַתֶּכֶת, טָהוֹר – אינו בכלל 'תנור' האמור בתורה, שתנור זה הוא רק תנור של חרס, ונטמא אף מאוירו, ואין לו טהרה במקוה, ומקבל טומאה אף שהוא מחובר לקרקע, ואילו תנור של אבן אינו מקבל טומאה כלל, וְתנור של מתכת, אף שאינו בכלל 'תנור' מכל מקום טָמֵא מִשּׁוּם כְּלֵי מַתָּכוֹת, ודינו ככל כלי מתכת שמקבל טומאה במגע בין מתוכו ובין מגבו, אך יש לו טהרה במקוה, ונטמא רק כשהוא תלוש, אבל אם הוא מחובר לקרקע דינו כקרקע ואינו מקבל טומאה כלל [וכפי שהתבאר, חידוש הוא שחידשה התורה בתנור של חרס שהוא מקבל טומאה אף שהוא מחובר לקרקע].

תנור של אבן או של מתכת שנִקַּב, או שנִפְגַּם, או שנִסְדַּק, וכדי לתקנו עָשָׂה לוֹ טְפֵלָה – הניח טיט במקום הנקב, הפגם או הסדק, או שחיפה את כל התנור בטיט ומתוך כך כוסה גם מקום הנקב בטיט, אוֹ שעשה לו מוּסָף -[תוספת] שֶׁל טִיט על שפתו מלמעלה, ומעתה תוספת זו היא עיקר התנור, כיון שעתה אין התנור עושה את מלאכתו אלא על ידי תוספת זו של טיט, הרי דינו כתנור של חרס לכל דבר, והרי זה טָמֵא – מקבל טומאה כדין תנור של חרס [שנטמא אף מאוירו, ונטמא רק מתוכו, ואין לו טהרה במקוה, ונטמא אפילו כשהוא מחובר לקרקע]. כַּמָּה יְהֵא בַנֶּקֶב של תנור המתכת, ותהא סתימתו בטיט מחשיבה אותו כתנור של חרס, כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא בוֹ הָאוּר – שתצא האש שבתנור החוצה דרך אותו נקב.

וְכֵן בְּכִירָה, שדינה שוה לדין תנור [שנאמר בשניהם 'תנור וכירים יותץ'], שיעור הנקב המבטל ממנה שם 'כירה' הוא בכדי שתצא האש דרך אותו נקב, ולכן, כִּירָה שֶׁל אֶבֶן וְכן כירה שֶׁל מַתֶּכֶת, הרי היא טְהוֹרָה, כירה של אבן טהורה לגמרי, וכירה של מתכת הרי היא טהורה מדין 'כירה' וּטְמֵאָה מִשּׁוּם כְּלֵי מַתָּכוֹת, ואם נִקְּבָה, או נִפְגְּמָה, או נִסְדְּקָה, [ובכירה אין דרך לעשות עליה 'טפילה' כמו בתנור] אם עָשָׂה לָהּ פִּטְפּוּטִין – עשה על גבי הכירה מלמעלה כמין שלשה בליטות של טיט, שביניהם מסיקים את האש ועליהם שופתים את הקדירה, הרי זו ככירה של חרב, וטְמֵאָה – מקבל טומאה כדין כל כירה של חרס [שנטמאת מאוירה, ואין לה טהרה במקוה, וטמאה אפילו כשהיא מחוברת לקרקע].

כירה שלימה של אבן או של מתכת, שמֵרְחָהּ בְּטִיט, בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, טְהוֹרָה מלקבל טומאה ככירה של חרס, אלא נשאר דינה ככירה של אבן [שאינה נטמאת כלל] או ככירה של מתכת [שנטמאת רק ככלי מתכות ולא כדין 'כירה'], רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, אם מירחה בטיט מִבִּפְנִים, דינה ככירה של חרס וטְמֵאָה, וְאם מירחה מִבַּחוּץ, נשאר דינה ככירה של אבן ושל מתכת, וטְהוֹרָה [יש אומרים שמחלוקת זו היא גם בתנור שמירחו בטיט (ר"ש, תפא"י). ויש אומרים שנחלקו רק בכירה, אבל בתנור לדברי הכל אם מירחו בטיט נעשה דינו כתנור של חרס, כיון שאפילו כשהוא שלם מועיל מירוח הטיט לשמור את החום שבתנור, כיון שאופים בו את הפת מבפנים, אבל בכירה מניחים את הקדירה על גבה, ואין מירוח הטיט מועיל בה כלל, ולכן אינו מחשיבה ככירה של חרס, אלא נשאר דינה ככירה של אבן או של מתכת (רמב"ם, רע"ב)].