מסכת כלים, פרק ט, משנה ז

משנה ז: סְרֵידָה שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל פִּי הַתַּנּוּר מֻקָּף צָמִיד פָּתִיל, נִסְדַּק מִן הַתַּנּוּר לַסְּרֵידָה, שִׁעוּרוֹ מְלֹא פִי מַרְדֵּעַ שֶׁלֹּא נִכְנָס. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נִכְנָס. נִסְדְּקָה סְרֵידָה, שִׁעוּרוֹ כִמְלֹא פִי מַרְדֵּע נִכְנָס. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שֶׁלֹּא נִכְנָס. הָיָה עָגֹל, אֵין רוֹאִין אוֹתוֹ אָרֹךְ, אֶלָּא שִׁעוּרוֹ כִמְלֹא פִי מַרְדֵּעַ נִכְנָס:

משנה ז: סְרֵידָה – כמין לוח ישר שאין לו בית קיבול, ואינו מקבל טומאה, שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל פִּי הַתַּנּוּר מלמעלה, לסתום את פתח התנור, ומֻקָּף צָמִיד פָּתִיל – הסרידה מדובקת בטיט לתנור כדי לחצוץ מפני הטומאה, ונמצא התנור בתוך אהל המת, אם נִסְדַּק מִן הַתַּנּוּר לַסְּרֵידָה – הטיט שנמצא בין התנור לבין הסרידה, שִׁעוּרוֹ להביא את הטומאה כאשר גודל הסדק הוא מְלֹא פִי מַרְדֵּעַ שֶׁלֹּא נִכְנָס, כלומר, כרוחב פי המרדע בדיוק, אף שכאשר הנקב הוא באותו גודל בדיוק של פי המרדע אין המרדע נכנס בנקב, די בנקב כזה כדי להביא את הטומאה, ושיעור עוביו של פי המרדע הוא שליש טפח. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יש צורך שיהא הנקב בשיעור פי המרדע כשהוא נִכְנָס לתוך הנקב, והיינו מעט יותר מעובי המרדע עצמו, כדי שיוכל המרדע להכנס באותו נקב.

נִסְדְּקָה סְרֵידָה עצמה, שִׁעוּרוֹ של הנקב המביא את הטומאה הוא כִמְלֹא פִי מַרְדֵּע, כשהוא נִכְנָס לתוך הנקב, והיינו מעט יותר מעובי המרדע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, די בכך שיהא עובי הנקב כשיעור פי המרדע אף על פי שֶׁלֹּא נִכְנָס והיינו בהיפך מסברות מחלוקתם באופן שהנקב הוא בטיט, כיון שלדעת תנא קמא באופן שנסדק הטיט ממהרת הטומאה להכנס אפילו בנקב קטן יותר, ולדעת רבי יהודה באופן שנסדקה הסרידה ממהרת הטומאה להכנס].

הָיָה הנקב שבסרידה עָגֹל, כלומר, שאינו נמשך בקו ישר מלמעלה למטה, אלא בתוך עובי הסרידה מתעגל הנקב, ונמצא שחלקו התחתון של הנקב אינו נמשך בקו ישר מחלקו העליון, וממילא אי אפשר להכניס לתוכו את פי המרדע, שהוא כמקל ישר, אֵין רוֹאִין אוֹתוֹ כאילו הוא אָרֹךְ, אֶלָּא שִׁעוּרוֹ כִמְלֹא פִי מַרְדֵּעַ נִכְנָס, ובכל אופן שאין המרדע נכנס בנקב, אף אם זהו מחמת התעגלות הנקב בעובי הסרידה, אין זה נקב המביא את הטומאה.