מסכת כלים, פרק יט, משנה ז

משנה ז: תֵּבָה שֶׁפִּתְחָהּ מִלְמַעְלָה, טְמֵאָה טְמֵא מֵת. נִפְחֲתָה מִלְמַעְלָה, טְמֵאָה טְמֵא מֵת. נִפְחֲתָה מִלְּמַטָּה, טְהוֹרָה. מְגוּרוֹת שֶׁבָּהּ, טְמֵאוֹת, וְאֵינָם חִבּוּר לָהּ:

משנה ז: תֵּבָה של עץ שֶׁפִּתְחָהּ מִלְמַעְלָה, הרי היא טְמֵאָה טְמֵא מֵת, ודין זה פשוט הוא, אלא שבאה המשנה לדייק שנטמאת בטומאת מת ושאר אבות הטומאה (שהחמורה שבהן היא טומאת מת), ואינה נטמאת טומאת מדרס, והיינו כיון שאינה עשויה לשכיבה או לישיבה, שהרי אם יושב עליה ורוצים להשתמש בתיבה אומרים לו לעמוד כדי שיוכלו לפותחה מלמעלה (בשונה מתיבה שפתחה בצדה, שיבואר להלן (מ"ט) שהיא נטמאת אף בטומאת מדרס, כיון שניתן לפותחה כשהאדם יושב עליה). נִפְחֲתָה התיבה מִלְמַעְלָה, ואין לה עתה כיסוי, עדיין טְמֵאָה טְמֵא מֵת, כיון שניתן להניח בה חפצים ולהשתמש בה גם כשאין לה כיסוי. אבל אם נִפְחֲתָה מִלְּמַטָּה – נשברה התחתית שלה, ולא ניתן להניח בה חפצים, הרי היא טְהוֹרָה, כדין כלי עץ שאין לו בית קיבול, שאינו מקבל טומאה, ואף אם היתה טמאה קודם לכן, נטהרת. מְגוּרוֹת שֶׁבָּהּ – מגירות שלימות שנשארו מחוברות באותה תיבה שנפחתה מלמטה, ויש להן כלי קיבול בפני עצמן, נשארו טְמֵאוֹת, אם היתה התיבה טמאה, ואף שהתיבה עצמה נטהרה בשעה שנפחתה מלמטה, המגירות המחוברות בה נשארו בטומאתן, וכן מקבלות טומאה מכאן ולהבא, וְאֵינָם חִבּוּר לָהּ, אלא אף אם נגעה טומאה בתיבה הגדולה שנפחתה ואינה מקבלת טומאה, אין המגירות נטמאות בנגיעה זו, ואם נגעה טומאה במגירות וטימאה אותן, אין התיבה הגדולה נטמאת בנגיעה זו.