מסכת כלים, פרק כב, משנה א

משנה א: הַשֻּׁלְחָן וְהַדְּלֻפְקִי שֶׁנִּפְחֲתוּ, אוֹ שֶׁחִפָּן בְּשַׁיִשׁ וְשִׁיֵּר בָּהֶם מְקוֹם הַנָּחַת הַכּוֹסוֹת, טְמֵאִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מְקוֹם הַנָּחַת חֲתִיכוֹת:

משנה א: הַשֻּׁלְחָן, וְהַדְּלֻפְקִי – שלחן מיוחד הבנוי בצורה מסוימת הראויה למאכלים ומשקאות ואף ששולחנות אלו הם כלי עץ שאין להם בית קיבול, מכל מקום הם מקבלים טומאה כיון שהם משמשים לאדם ולכלים יחד], שֶׁנִּפְחֲתוּ – נשבר חלק מלוח השלחן, אוֹ שֶׁחִפָּן בְּשַׁיִשׁ, וחיפוי זה הוא סיבה לכך שלא יקבלו טומאה, כמבואר לעיל (פי"א מ"ו) שכל הכלים המצופים אינם מקבלים טומאה, ובפרט כאן שזהו ציפוי של שיש, שהוא דבר שאינו מקבל טומאה, וְשִׁיֵּר בָּהֶם מְקוֹם הַנָּחַת הַכּוֹסוֹת, שלא נשבר, או שלא ציפהו שיש, טְמֵאִים, ואף שרוב השלחן נשבר או מצופה שיש, מכל מקום כיון שיש בו חלק שלם, או חלק שאינו מצופה, הרי חלק זה נחשב כעיקר השלחן ומקבל טומאה, וגם שאר השלחן, השבור או המצופה, נטמא עמו, כיון שהוא מחובר אליו, רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, אין די בכך שישאר בשלחן מקום להנחת כוסות, אלא יש צורך שישאר בו מְקוֹם הַנָּחַת חֲתִיכוֹת של בשר או של לחם, ובלא זה אין לאותו מקום שנשאר שם 'שלחן', ואינו מקבל טומאה.