מסכת כלים, פרק כג, משנה ד

משנה ד: הַמִּטָּה וְהַכַּר וְהַכֶּסֶת שֶׁל מֵת, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין מִדְרָס. כִּסֵּא שֶׁל כַּלָּה, וּמַשְׁבֵּר שֶׁל חַיָּה, וְכִסֵּא שֶׁל כּוֹבֵס שֶׁהוּא כוֹרֵם עָלָיו אֶת הַכֵּלִים, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם מוֹשָׁב:

משנה ד: הַמִּטָּה וְהַכַּר וְהַכֶּסֶת שֶׁל מֵת, אף שלענין קבלת טומאה אין חשיבות למושב ומשכב המת, מכל מקום הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִין מִדְרָס, כיון שדרך הנשים לשבת עליהם ולבכות את המת. כִּסֵּא חשוב שֶׁל כַּלָּה, וּמַשְׁבֵּר שֶׁל חַיָּה – כסא המיוחד ליולדת, וְכִסֵּא שֶׁל כּוֹבֵס, העשוי משני לוחות עץ, שֶׁהוּא כוֹרֵם עָלָיו אֶת הַכֵּלִים – כובש בתוכו את הבגדים, בין שני הלוחות, ויושב על גבי הלוח העליון כדי להכביד עליו וליישר בכך את הבגדים, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בכל אלו אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם מוֹשָׁב ואינם מקבלים טומאת מדרס (ואף שהתבאר לעיל (פכ"ב מ"ד) שכסא של כלה כשהוא שלם מקבל טומאה, ורק כשנטלו חיפויו נחלקו בדינו בית שמאי ובית הלל, זהו שלא כשיטת רבי יוסי כאן).