מסכת כלים, פרק כו, משנה ז

משנה ז: כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין חֶסְרוֹן מְלָאכָה, מַחֲשָׁבָה מְטַמֵּאתָן. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ חֶסְרוֹן מְלָאכָה, אֵין מַחֲשָׁבָה מְטַמֵּאתָן, אֶלָּא הָעֻצְבָּה:

משנה ז: כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין חֶסְרוֹן מְלָאכָה, כלומר, כל דבר שיחדו האדם לתשמיש מסוים, ואין צורך במלאכה נוספת כדי להכשירו לאותו שימוש, וכגון עור שיחדו האדם במחשבתו לשמש כשטיח, מַחֲשָׁבָה מְטַמֵּאתָן – די במחשבה זו לבדה כדי להכשירו לקבל טומאה, ואף אם חסר מעשה מועט, כגון לקשטו וכדומה, כיון שעיקרו ראוי לשימוש זה אף ללא מעשה, די במחשבה כדי להחשיבו ככלי המקבל טומאה. וְכָל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ חֶסְרוֹן מְלָאכָה – שחסרה עדיין עשיית מלאכה מסוימת כדי שיהא הכלי ראוי לאותו שימוש המכשירו לקבל טומאה, אֵין מַחֲשָׁבָה לבדה מְטַמֵּאתָן, ויש צורך במעשה, אֶלָּא – מלבד הָעֻצְבָּה, והיינו עור שמחפים בו את האוכף ורוכבים עליו, שאף שהוא מחוסר מעשה כדי לגמור את מלאכתו, מכל מקום כיון שאין מקפידים על כך ומשתמשים בו אף ללא גמר מלאכה זו, מיד כשחשב עליו להשתמש בו בשימוש זה הרי הוא מוכשר לקבל טומאה.