מסכת כלים, פרק כ, משנה ד

משנה ד: עֲרֵבָה גְדוֹלָה שֶׁנִּפְחֲתָה מִלְּקַבֵּל רִמּוֹנִים, וְהִתְקִינָהּ לִישִׁיבָה, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, עַד שֶׁיְּקַצֵּעַ. עֲשָׂאָהּ אֵבוּס לַבְּהֵמָה, אַף עַל פִּי שֶׁקְּבָעָהּ בַּכֹּתֶל, טְמֵאָה:

משנה ד: עֲרֵבָה גְדוֹלָה, המחזיקה יותר מתשעה קבין, ומתוך גודלה אינה ראויה כל כך לישיבה, שֶׁנִּפְחֲתָה מִלְּקַבֵּל רִמּוֹנִים – שנעשה בה נקב בשיעור שמחמתו אי אפשר להניח בתוכה אפילו רימונים, שזהו השיעור המבטל את הכלי מלקבל טומאה כפי שהתבאר לעיל פרק י"ז משנה א'], וְהִתְקִינָהּ במעשה כל שהוא שתהיה ראויה לִישִׁיבָה, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא – סובר שהעריבה מקבלת טומאה, כיון שדי במעשה קטן שעשה כדי להחשיבה כעומדת לישיבה ומקבלת טומאה. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, עַד שֶׁיְּקַצֵּעַ – עד שיחתוך בעריבה מקום מיוחד לישיבה, כיון שהם סוברים שיש צורך במעשה גדול כדי לשנות את העריבה מכלי העומד ללישה וכדומה לכלי העומד לישיבה.

ובאותה עריבה שניקבה בשיעור המוציא רימון, אם עֲשָׂאָהּ – עשה בה מעשה קטן כדי שתהיה ראויה להיות אֵבוּס לַבְּהֵמָה, אַף עַל פִּי שֶׁקְּבָעָהּ בַּכֹּתֶל, טְמֵאָה – מקבלת טומאה, ואף שבדרך כלל כלי המחובר לקרקע דינו כקרקע ואינו מקבל טומאה, זהו רק כשהיה מחובר לקרקע מתחילתו, או כשנעשה באופן שמשמש את הקרקע, וכגון מנעול ודלת המשמשים את הבית המחובר לקרקע, אך כאן אין צורך שהעריבה המשמשת כאבוס תהיה מחוברת לקרקע, ולכן אף שחיברה לקרקע לא התבטל ממנה תורת כלי, ומקבלת טומאה.