מסכת כלים, פרק כ, משנה ז

משנה ז: מַחֲצֶלֶת שֶׁעָשָׂה לָהּ קָנִים לְאָרְכָּהּ, טְהוֹרָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה כְמִין כִי. עֲשָׂאָם לְרָחְבָּהּ וְאֵין בֵּין קָנֶה לַחֲבֵרוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים, טָהוֹר. נֶחְלְקָה לְרָחְבָּהּ, רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר. וְכֵן הַמַּתִּיר רָאשֵׁי הַמַּעֲדַנִּין, טְהוֹרָה. נֶחְלְקָה לְאָרְכָּהּ וְנִשְׁתַּיְּרוּ בָהּ שְׁלֹשָׁה מַעֲדַנִּים שֶׁל שִׁשָּׁה טְפָחִים, טְמֵאָה. מַחֲצֶלֶת, מֵאֵימָתַי מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה. מִשֶּׁתִּקָּנֵב, וְהִיא גְמַר מְלַאכְתָּהּ:

משנה ז: משנתנו דנה במחצלת העשויה ממיני עצים רכים, כמו רצועות של גמי, שמחזקים אותה על ידי תחיבת קנים קשים במרחקים מסוימים זה מזה, וכשהיא מיועדת לשכיבה מניחים את הקנים לרוחב המחצלת בהפסק של ארבעה טפחים בין קנה לקנה, שזהו שיעור מקום שכיבת אדם, ויכול האדם לשכב בין קנה לקנה, אמנם מַחֲצֶלֶת שֶׁעָשָׂה לָהּ את אותם קָנִים לְאָרְכָּהּ, נמצא שאי אפשר לשכב עליה כלל, לפי שהקנים הקשים מפריעים לשכיבה, ואינה ראויה אלא לסיכוך, טְהוֹרָה – אינה נטמאת טומאת מדרס, כדין כל כלי שאינו עומד לישיבה או לשכיבה (ואף על פי שעדיין ניתן לשכב לאורך המחצלת בין קנה לקנה, מכל מקום מכך שאותו אדם שינה מהרגילות והניח את הקנים לאורך, מוכח שעיקר כוונתו היתה להשתמש במחצלת לסיכוך, וכלי שעיקר תשמישו לדבר אחר, אף שהוא ראוי מצד עצמו לישיבה או לשכיבה, הרי אומרים לאותו אדם השוכב עליה 'עמוד ונעשה מלאכתנו', ובאופן זה אין הכלי מקבל טומאת מדרס. וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, כיון שאף כשהניח את הקנים לאורכה ראויה היא לשכיבה לאורכה בין קנה לקנה, אין ראיה שהתכוון לעשותה דוקא לסיכוך, והרי היא מקבלת טומאת מדרס, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה את הקנים כְמִין האות היוונית הנקראת 'כִי', שצורתה X, ובאופן זה ודאי אי אפשר לשכב עליה, לא לאורכה ולא לרוחבה, ואינה מקבלת טומאת מדרס.

עֲשָׂאָם לקנים לְרָחְבָּהּ של המחצלת, כדרך שעושים במחצלאות המיועדות לשכיבה, וְאֵין בֵּין קָנֶה לַחֲבֵרוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים, שזהו שיעור מקום שכיבת בני אדם (ולאורכה ודאי שאי אפשר לשכב מחמת הקנים הנמצאים לרוחבה), טָהוֹר מלקבל טומאת מדרס.

היו הקנים שבמחצלת מונחים לרוחבה, ובין קנה לקנה יש ארבעה טפחים, ולאחר מכן נֶחְלְקָה המחצלת לְרָחְבָּהּ, בין קנה לקנה, רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר, דכיון שחתך את חוטי הגמי המרכיבים את המחצלת, ואינם מהודקים יותר, סופם להתנתק לגמרי, ואינה נחשבת כראויה לשכיבה. וְכֵן הַמַּתִּיר את רָאשֵׁי הַמַּעֲדַנִּין – את הקשרים של חוטי המחצלת בראש אורכה, שם קשורים החוטים זה לזה, וקשרים אלו מותחים את החוטים ומחזיקים את המחצלת, ולאחר שהתיר את קשריהם נרפים החוטים וסוף המחצלת להתפרק לגמרי, הרי כבר עכשיו היא טְהוֹרָה מלקבל טומאת מדרס (אמנם חכמים חולקים וסוברים שכיון שחוטי המחצלת מתקיימים באופן זה לזמן מסוים עד שיתנתקו לגמרי, נשארת המחצלת בינתיים ראויה לקבל טומאת מדרס).

מחצלת שהניח בה קנים לרוחבה, כדרך הרגילות, שנֶחְלְקָה לְאָרְכָּהּ, וְנִשְׁתַּיְּרוּ בָהּ שְׁלֹשָׁה מַעֲדַנִּים – שלשה ראשי חוטים קשורים בראש המחצלת, שֶׁל שִׁשָּׁה טְפָחִים, כיון שכל אחד מחוטי הגמי הללו רחב שני טפחים, ונמצא שנשארה המחצלת ברוחב ששה טפחים וארוכה כמה אמות, ויש בה קנים כל ארבעה טפחים, מכל מקום הרי זו טְמֵאָה – מקבלת טומאת מדרס, כיון שיכול אדם לשכב לרוחבה בין קנה לקנה, ואף שיש לו רק ששה טפחים, יכול הוא לשכב באופן שרק גופו יהיה על המחצלת, ורגליו יהיו מחוץ למחצלת.

מבררת המשנה, מַחֲצֶלֶת, מֵאֵימָתַי נחשבת כמי שנגמרה מלאכתה ומְקַבֶּלֶת טֻמְאָה, מִשֶּׁתִּקָּנֵב – משעה שיחתוך את ראשי החוטים הבולטים מהמחצלת, וְהִיא גְמַר מְלַאכְתָּהּ, אף אם בכוונתו ליפותה יותר, או להוסיף בה דברים כדי שתהא ראויה יותר לשכיבה, מכל מקום חיתוך זה של ראשי החוטים הוא עיקר גמר מלאכתה, ונעשית ראויה לקבל טומאה.