מסכת מגילה, פרק א, שיעור 5

גַּרְסִינָן – למדנו בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה (מג.), מִפְּנֵי מָה אֵין לוּלָב דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן של סוכות, כלומר, אף שיש בכך איסור טלטול מוקצה, ראוי שידחה איסור זה, וַהֲלֹא מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה היא ליטלו ביום הראשון, וַאֲפִילוּ בַּגְּבוּלִין – בכל גבולות ארץ ישראל (וכן בכל העולם), ולא רק בבית המקדש (ששם יש מצוה מהתורה ליטלו כל שבעת הימים), וְאוֹקִימְנָא – והעמידה הגמרא את הטעם מִשּׁוּם דְּלֹא יַדְעִינָן בְּקִבוּעָא דְּיַרְחָא – כיון שאין אנו יודעים בבירור מתי חל ראש חדש, שהרי נוהגים אנו בכל הימים הטובים לשמור יומיים מספק, וּמִסְּפֵיקָא לֹא דָּחִינַן שַׁבָּת – וכיון שאנו מחשיבים ימים אלו כספק, אין בכח ספק זה לדחות איסור שבת. וְהַיְנוּ טַעֲמָא דְּשׁוֹפָר – וזהו הטעם שאין תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת. וְהַיְנוּ טַעֲמָא דִּמְגִלָּה – וזהו הטעם שאין קוראים במגילה בשבת, דכיון שאין זו אלא מצוה דרבנן, אינה עדיפה מספק מצוה מן התורה שאינה דוחה שבת. (ואף שהתבאר שהטעם בדברים אלו הוא מחמת החשש שמא יבוא לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים, אין טעם זה מספיק לבטל מצות עשה מהתורה, ולכן בזמן שבית המקדש קיים ויודעים בבירור מתי הוא יום החיוב, היו נוטלים לולב בשבת, ורק בזמן הזה שאיננו בקיאים בזמני קידוש החודש, גזרו שלא יטלוהו בשבת מחשש שיבוא לטלטלו ארבע אמות. אמנם בשופר אף בזמן המקדש לא היו תוקעים בשאר המקומות חוץ מהמקדש, כיון שברוב השנים לא ידעו בבוקר האם התקדש החודש או לא. ובמגילה, אמנם אף ללא טעם זה לא היו קוראים בשבת, כיון שעיקר מצוותה מדרבנן ולא מהתורה, אך מכל מקום גם טעם זה מספיק בה, כיון שאין בקיאים (ר"ן)).

אָמַר רַב, מְגִלָּה הנקראת בִּזְמַנָּהּ, והיינו בי"ד או בט"ו באדר, קוֹרִין אוֹתָהּ אפילו בְּיָחִיד. וְשֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, והיינו כאשר חלים ימים אלו בשבת וקוראים אותה בערב שבת, או בני הכפרים המקדימים לקוראה קודם ימים אלו, ביום הכניסה, קוֹרִין אוֹתָהּ רק בַּעֲשָׂרָה. וְרַב אַסִּי אָמַר, בֵּין בִּזְמַנָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, קוֹרִין אוֹתָהּ דוקא בַּעֲשָׂרָה, ולא ביחידות. הֲוָה עֻבְדָא – אירע מעשה, וְחָשׁ לָהּ רַב לְהָא דְּרַב אַסִּי – וחשש רב לדברי רב אסי, והקפיד לקרוא את המגילה דוקא בעשרה, אפילו בזמנה. מכריע הרי"ף את ההלכה: וְאַף עַל גַּב דְּחָשׁ לָהּ רַב לְהָא דְּרַב אַסִּי – ועל אף שחשש רב לדברי רב אסי, מכל מקום קַיְמָא לָן – אנו נוקטים להלכה כְּדברי רַב, שבזמנה אין צורך לקוראה דוקא בעשרה, והטעם לכך, דְּהָא רַבִּי יוֹחָנָן קָאֵי כְּוָתֵיהּ – שהרי רבי יוחנן סובר כרב, דְּאַמְרִינָן לְקַמָּן – שהרי מבואר בגמרא להלן (יט:), אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה הַכְּתוּבָה בֵּין הַכְּתוּבִים – הקורא את המגילה מתוך ספר גדול שנכתבו בו כל ה'כתובים', ואף מגילת אסתר ביניהם, לֹא יָצָא ידי חובתו, כיון שיש צורך לקוראה מתוך איגרת בפני עצמה, שבכך מתפרסם הנס יותר, ואילו בקריאה מבין הכתובים נראה כלומד תורה, וְלֹא אָמְרוּ שאם קראה בין הכתובים לא יצא ידי חובתו אֶלָּא באופן שיש צורך לקוראה בְּצִבּוּר, והיינו כשנקראת שלא בזמנה, שאז יש צורך בפרסום הנס בפני כל השומעים, אֲבָל בזמן שנקראת אפילו בְּיָחִיד, יָצָא, כיון שסוף סוף כתובה היא כדין. מסיים הרי"ף את ראייתו, וְשַׁמְעִינָן מִינָּה – ועל כל פנים מוכח מדין זה של רבי יוחנן, דְּקוֹרִין אוֹתָהּ בְּיָחִיד, כְּרַב, דְּאָמַר, בִּזְמַנָּהּ קוֹרִין אוֹתָהּ בְּיָחִיד.

וְכָתַב רַב הַאי גָּאוֹן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, מִנְהָג דְּחֲזֵי לָנָא – המנהג שנראה לנו, דְּמַאן דְּקָרֵי לָהּ לִמְגִלָּה – שאותו אדם הקורא את המגילה, קוֹרֵא וּפוֹשֵׁט את המגילה כְּאִגֶּרֶת. אֲבָל קוֹרֵא וְכוֹרֵךְ את המגילה כְּסֵפֶר תּוֹרָה, לֹא חֲזֵי לָנָא – אין נראה לנו.