מסכת מגילה, פרק א, שיעור 6

משנה

כפי שהתבאר, יש חילוק בין 'כפרים', שמקדימים את קריאת המגילה ל'יום הכניסה', והיינו יום שני או חמישי בשבוע, לבין 'עיירות גדולות' שאינן מוקפות חומה, שקוראים תמיד בי"ד. מבררת המשנה, אֵיזוֹ היא 'עִיר גְּדוֹלָה', ומשיבה, כָּל עיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲשָׂרָה בַּטְלָנִין – עשרה בני אדם שבטלים ממלאכתם, ומצויים תמיד בבית הכנסת בשעת התפילה. אבל עיר שיש בה פָּחוֹת מִכָּאן (-פחות מעשרה בטלנים), הֲרֵי זֶה כְּפָר. כפי שהתבאר, אם חל י"ד באדר ביום שאין בני הכפרים מצויים בעיר, הרי הם מקדימים לקרוא ב'יום הכניסה', אומרת המשנה, בְּאֵלּוּ – בימים אלו של קריאת המגילה, אָמְרוּ שמַקְדִּימִין לקרוא קודם לי"ד באדר, וְלֹא מְאַחֲרִין לקרוא אחרי יום זה, ובגמרא יבואר הטעם לכך.

גמרא

שנינו במשנה, 'איזו עיר גדולה, כל שיש בה עשרה בטלנין'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנָּא בברייתא, עֲשָׂרָה בַּטְלָנִין שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת, כלומר, עשרה בני אדם הבטלים ממלאכתם ונמצאים תמיד בבית הכנסת, ומזומנים תמיד לתפילה.

שנינו במשנה, 'בְּאֵלּוּ אָמְרוּ מקדימין ולא מאחרין'. פֵּרוּשׁ, בִּקְרִיאַת מְגִלָּה, וּבִתְרוּמַת שְׁקָלִים לבית המקדש, מַקְדִּימִין וְלֹא מְאַחֲרִין, והטעם שאין מאחרים את קריאת המגילה, כיון דִּכְתִיב (אסתר ט כז) 'קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה', הרי שאין לקיים את קריאת המגילה בפורים לאחר ימים אלו (והטעם שאין מאחרים את תרומת השקלים לבית המקדש, כיון שמראש חדש ניסן אסור להקריב קרבנות ציבור מהשקלים הישנים, אלא רק מהשקלים החדשים). אֲבָל בִּסְעֻדַּת פּוּרִים, וּבִסְעֻדַּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ, וּסְפֵק מִילָה – תינוק שנולד בין השמשות, וּזְמַן עֲצֵי הַכֹּהֲנִים – משפחות היו בירושלים, שהיתה להם קביעות להביא עצים למקדש בימים מסוימים, ובאותם ימים היו עושים מעין 'יום טוב' ומביאים קרבנות, וַחֲגִיגָה – הקרבת קרבן חגיגה ברגלים, וְצום תִשְׁעָה בְּאָב (וכל שכן שאר צומות), וּמצוות הַקְהֵל – שֶׁמְּכַנְּסִים את כל ישראל בשנת השמיטה במוצאי יום טוב ראשון של סוכות, והמלך קורא בפניהם בתורה, וכיון שצריכים להביא גם את הילדים הקטנים שאינם יכולים ללכת לבד אי אפשר לעשות כן בשבת, כל הדברים הללו, אם חלו בשבת, מְאַחֲרִין אותם, ועושים אותם לאחר השבת, וְלֹא מַקְדִּימִין אותם לעשותם קודם השבת, והטעם בתִּשְׁעָה בְּאָב שמאחרים את התענית לאחר השבת ואין מקדימים אותה, כיון דאַקְדוּמֵי פֻּרְעָנוּתָא לֹא מַקְדִּימִינַן – אין להקדים דבר של פורענות קודם שהגיע זמנו, וַהֲנָךְ – ושאר הדברים, כיון דְּאַכַּתֵּי לֹא מָטָא זְמַן חִיּוּבַיהוּ – מאחר ועדיין לא הגיע זמן חיובם, ואין מקום לעשיית סעודת פורים, סעודת ראש חדש, ברית מילה, הקרבת קרבנות עצי הכהנים או קרבן חגיגה, ולא למצוות הקהל, קודם שהגיע זמנם.

משנה

בשנה מעוברת שיש בה שני אדרים, נוהג פורים באדר שני, כדי לסמוך את גאולת פורים לגאולת פסח. אמנם בזמן שהיו מעברים את השנים לפי הצורך של אותה שנה (ולא כמו בזמן הזה שהכל קבוע לפי חשבון), היתה אפשרות שיעברו את השנה לאחר שכבר עברו ימי הפורים, משנתנו דנה באפשרות זו: אם כשהתחיל חודש אדר עדיין לא עיברו את השנה, וקָרְאוּ אֶת הַמְּגִלָּה בַּאֲדָר הָרִאשׁוֹן, כדין, וְאחר כך נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה, חוזרים וקוֹרִין אוֹתָהּ בַּאֲדָר הַשֵּׁנִי. אֵין חילוק בֵּין י"ד וט"ו שבאֲדָר הָרִאשׁוֹן לְבין י"ד וט"ו שבאֲדָר הַשֵּׁנִי, אֶלָּא לענין מִקְרָא הַמְּגִלָּה וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים ומשלוח מנות, שנוהגים באדר שני ולא באדר ראשון, אבל לענין איסור הספד ותענית אין חילוק ביניהם, ואף באדר הראשון אסור להספיד ולהתענות בי"ד וט"ו לחודש.