מסכת מגילה, פרק ג, שיעור 18

הגמרא מבררת את דין נתינת בית הכנסת במתנה: מַתָּנָה – אם נתנו את בית הכנסת במתנה בְּשִׁבְעָה טוּבֵי הָעִיר, בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, פְּלִיגֵי בָּהּ – נחלקו בדין זה רַב אַחָא וְרַבִינָא, חַד מהם אָסַר לעשות כן, וְחַד מהם שָׁרֵי – התיר לבני העיר לתת את בית הכנסת במתנה. ומבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם, מַאן דְּאָסַר – מי שאסר לעשות כן, טעמו הוא כיון דבְּמַאי תִּפְקַע קְדֻשָּׁתָהּ – איך תפקע קדושת בית הכנסת, והרי לא ניתנו תמורתו מעות וכדומה. וּמַאן דְּשָׁרֵי – ומי שהתיר זאת אָמַר, אִי לַאו דַּהֲוָה לֵיהּ הֲנָאָה מִנֵּיהּ – אם לא שהיתה לבני העיר הנאה מאותו אדם, לֹא יָהִיב לֵיהּ מַתָּנָה – לא היו נותנים לו מתנה זו, הִלְכָּךְ הָוְיָא לֵיהּ מַתָּנָה כִּזְבִינֵיהּ – ולכן נחשבת מתנה זו כמכירה, כיון שתמורת נתינת בית הכנסת קיבלו ממנו בני העיר טובה אחרת השקולה כמותה, והרי זה כאילו מכרו או החליפו את בית הכנסת, שהדבר מותר. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּמַאן דְּשָׁרֵי – וההלכה היא כדעת המתיר לתת במתנה.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה, נִזְרָקִים אפילו לאשפה לאחר קיום המצוה, תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה, נִגְנָזִין, דרך כבוד. מפרטת הברייתא, וְאֵלּוּ הֵן תַּשְׁמִישֵׁי מִצְוָה, סֻכָּה – הסכך של הסוכה, וְלוּלָב, וְצִיצִית, וְשׁוֹפָר. וְאֵלּוּ הֵן תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה, דְּלוּסְקָאוֹת – ארגזים שמניחים בהם (סְפָרִים) – ספרי תורה תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, וְתִיק שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה, וְנַרְתִּיק שֶׁל תְּפִלִּין, וּרְצוּעוֹתֵיהֶן של התפילין.

וְאָמַר רָבָא, מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא – בתחילה הייתי סבור לומר, שכּוּרְסְיָא – אותו כסא שמכסים אותו במטפחות מיוחדות ומניחים על גביו את ספר התורה, והיינו 'תיבה', תַּשְׁמִישׁ דְּתַשְׁמִיש הוּא, כיון שאין ספר התורה מונח עליו ממש, אלא על המטפחות המונחות עליו, וממילא אין הכסא צריך גניזה, כֵּיוָן דַּחֲזֵינָא דְּמוֹתְבָן סִפְרָא עָלֵיהּ אך כשראיתי לאחר זמן שלפעמים מניחים את הספר על הכסא ממש, ללא מטפחות, אֲמִינָא – אמרתי, שתַּשְׁמִישׁ קְדֻשָּׁה ממש הוּא, וטעון גניזה.

וְאָמַר רָבָא, הַאי תֵּיבוּתָא – תיבה זו שמניחים בתוכה את ספר התורה, והיינו 'ארון הקודש', דְּאִירְפָט – שנשברה, מִעַבְדֵיהּ תֵּיבוּתָא זוּטְרָתִי, שָׁרֵי – מותר לעשות ממנה תיבה קטנה יותר, כיון שאין זו הורדה בקדושתה, הגם שהתיבה החדשה קטנה יותר. אבל לעשות ממנה כּוּרְסְיָא – כסא שמניחים עליו ספר תורה לקריאה, אַסִּיר – אסור, כיון שיש בכך הורדה בקדושה, שהרי בתיבה מונח הספר באופן קבוע, ועל הכסא מונח הספר רק לזמן מסוים, לצורך קריאתו. כּוּרְסְיָא – כסא המיועד לקריאה בספר התורה, שנשבר, מִעַבְדֵיהּ כּוּרְסְיָא זוּטָא שָׁרֵי – מותר לעשות ממנו כסא קטן יותר, ואין בכך הורדה מקדושתו, אבל לעשות ממנו דַּרְגָּא לְכוּרְסְיָא – מדרגה לכסא זה, אַסִּיר – אסור, כיון שבכך הוא מורידו מקדושתו.

וְאָמַר רָבָא, (מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא – בתחילה הייתי סבור לומר), הַאי פְּרִיסָא – אותה יריעה שפורסים על גבי ארון הקודש, אינו נחשב תשמיש קדושה ממש, אלא תַּשְׁמִישׁ דְּתַשְׁמִישׁ הוּא, כיון שהיא מיועדת לכבוד ארון הקודש, שבתוכו נמצא ספר התורה, כֵּיוָן דַּחֲזִינָא – אמנם לאחר שראיתי דְּעַיְּיפֵי לֵיהּ – שכופלים את אותה יריעה וּמַנְּחֵי סֵפֶר תּוֹרָה עִלּוּיֵהּ – ומניחים עליה את ספר התורה, אִי נַמִּי – וכן לפעמים פַּרְסֵי לֵיהּ אַסִיפְרָא – פורסים את היריעה על גבי ספר התורה עצמו, אַמֵינָא – אמרתי שתַּשְׁמִישׁ קְדֻשָּׁה ממש הוא.

וְאָמַר רָבָא, הֲנֵי זִיבּוּלֵי דְּחוּמְשֵׁי וְקוֹמָטְרֵי דְּסִפְרֵי – אותם ארגזים שמניחים בהם חומשים או ספרי תורה, תַּשְׁמִישֵׁי קְדֻשָּׁה נִינְהוּ (-הם), וְנִגְנָזִים. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, מאחר ומשתמשים בהם לצורך הספרים. משיבה הגמרא, מַהוּ דְּתֵימָא – סבור הייתי לומר, הַנֵי לָאו לְכָבוֹד עֲבִידֵי – ארגזים אלו אינם עשויים לשם כבוד, אלא לִנְטוּרֵי בְּעָלְמָא עֲבִידֵי – עשויים הם רק לשמירה, וּכְאַנְדְּרוֹנָא דָּמְיָאן – והרי זה כמו שבונים בבנין עצמו פינה מסויימת המיוחדת לספרים, שאין בה משום קדושה, קָא מַשְׁמָע לָן – לכך השמיענו רבא שארגזים אלו חייבים בגניזה, כיון שכל דבר העשוי לשמירת גוף הספר או התפילין הרי הוא כעשוי לכבוד, וטעון גניזה (מאירי).