מסכת מגילה, פרק ג, שיעור 22

עוד שנינו בברייתא, 'וּמַסְפִּידִין בְּתוֹכוֹ הֶסְפֵּד שֶׁל רַבִּים'. מַחְוֵי – מראה בידו רַב חִסְדָּא, כְּגוֹן הֶסְפֵּדָא דְּקָאֵי בֵּיהּ – כגון הספד שנמצא בו רַב שֵׁשֶׁת, שמשום כבודו באים בני אדם רבים. מַחְוֵי – מראה בידו רַב שֵׁשֶׁת, כְּגוֹן הספד דְּקָאֵי בֵּיהּ רַב חִסְדָּא, וכל אחד התכוון לכבד בדבריו את חבירו, שמחמתו באים בני אדם רבים.

מביאה הגמרא מעשים בענין זה: רַפְרָם סָפְדָהּ לְכַלְּתֵיהּ בְּבֵי כְּנִישְׁתָא – האמורא רפרם הספיד את כלתו בבית הכנסת, אָמַר – ביאר את טעמו, אִי מִשּׁוּם יְקָרָא דִּידִי אִי מִשּׁוּם יְקָרָא דִּידָהּ – או משום כבודי או משום כבודה מֵיתָא אָתוּ כֻּלֵּי עָלְמָא – יבואו בני אדם רבים, והרי זה הספד של רבים. רַבִּי זְעֵירָא סַפְדֵיהּ לְהַהוּא מֵרַבָּנָן בְּבֵי כְּנִישְׁתָא – הספיד תלמיד חכם בבית הכנסת, אָמַר בביאור טעמו, אִי מִשּׁוּם יְקָרָא דִּידִי אִי מִשּׁוּם יְקָרָא דִּידֵיהּ מֵיתָא אָתוּ כֻּלֵּי עָלְמָא – או משום כבודי או משום כבודו יבואו בני אדם רבים.

תְּנַן הָתָם – שנינו במשנה שם (אבות א יג), 'וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא חָלַף', כלומר, המשתמש להנאתו בכתרה של תורה, חולף ונאבד מן העולם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בביאור המשנה, זֶה אדם שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִי שֶׁשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת – לומד משניות, ואף שאינו לומד גמרא, מכל מקום אסור להשתמש בו. מביאה הגמרא מימרא המסייעת לכך, דְּאָמַר עוּלָא, לִשְׁתַּמֵּשׁ אִינִישׁ – מוטב שישתמש אדם בְּמַאן דְּתָנֵי אַרְבָּעָה, וְלֹא לִשְׁתַּמֵּשׁ אִינִישׁ בְּמָאן דְּמַתְנֵי אַרְבָּעָה, ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ 'דְּתָאנֵי אַרְבָּעָה' היינו מִי שֶׁשּׁוֹנֶה אַרְבָּעָה סִדְרֵי מִשְׁנָה, ללא הגמרא. וּפֵרוּשׁ 'דְּמַתְנֵי ארבעה' היינו מִי שֶׁגָּמַר תַּלְמוּד אַרְבָּעָה סִדְרֵי – גמרא על ארבעה סדרים, כיון שהלומד גמרא חשוב מהלומד משניות בלבד. ומה שאמר ריש לקיש שאין להשתמש גם במי שלומד משניות ללא גמרא, היינו שראוי להחמיר ולנהוג כך.

הגמרא מביאה ברייתא בענין מצוות תלמוד תורה ומצוות לווית המת, איזו מצוה קודמת: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָהד לְהוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת הַכַּלָּה, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – מתי נאמר דין זה, שמצוות לוויית המת דוחה תלמוד תורה, בְּשֶׁאֵין לוֹ למת כָּל צָרְכּוֹ, אֲבָל אם כבר יֵשׁ לוֹ כָּל צָרְכּוֹ, אֵין מְבַטְּלִין תורה עבורו. מבררת הגמרא, וְכַמָּה הוא כָּל צָרְכּוֹ של המת. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַוְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, תְּלֵיסַר אַלְפֵי גַּבְרֵי – שלשה עשר אלף בני אדם המלוים אותו, וְשִׁתָּא אַלְפֵי שִׁפּוּרֵי – וששת אלפים אנשים התוקעים בשופרות. מוסיפה הגמרא, וְהָנֵי מִלֵּי – ושיעור זה היינו לִדְקָרִי וְתָנִי – למי שלמד מקרא ומשנה, אֲבָל דְּמַתְנֵי – למי שלומד גם גמרא, לֵית לֵיהּ שִׁעוּרָא – אין שיעור למספר המלוים אותו, והכל צריכים לצאת ללוותו (ויהודי שלא קרא ולא שנה, די בעשרה בני אדם שילווהו (ר"ן)).

שנינו במשנה לגבי בית הכנסת שחרב, 'וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתָהּ קַפַּנְדַּרְיָא'. מבררת הגמרא, מַאי – מה ביאור הלשון 'קַפַּנְדַּרְיָא', כְּמַאן דְּאָמַר – כדרך אדם האומר, אַדְּמַקַּפִינָא (אַדָּרֵי) – עד שאני מקיף את כל שורת הבתים שלפני, אַהֲדָר וְאֵעוֹל בְּהָא – אחזור ואכנס במקום זה, ואקצר את דרכי.

אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהָ, הַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת עַל מְנָת שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת קַפַּנְדַּרְיָא, אלא לצורך אחר, מֻתָּר לו לַעֲשׂוֹת קַפַּנְדַּרְיָא ולצאת בפתח אחר המקצר את דרכו.

עוד שנינו במשנה לגבי בית כנסת שחרב, 'עָלוּ בָּהּ עֲשָׂבִים, לֹא יִתְלֹשׁ, מִפְּנֵי עָגְמַת נֶפֶשׁ'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנְיָא בברייתא, לֹא יִתְלֹשׁ וְיֹאכַל, כדי שתהיה לאנשים עוגמת נפש ויתעוררו לבנותומחדש, אֲבָל תּוֹלֵשׁ וּמַנִּיחַ במקומו, כיון שעל ידי זה עדיין יש עוגמת נפש.

הגמרא מביאה ברייתא בענין דומה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, בֵּית הַקְּבָרוֹת, אֵין נוֹהֲגִין בָּהּ קַלּוּת רֹאשׁ, וְאֵין מַרְעִין בָּהֶם אֶת הַבְּהֵמָה, וְאֵין מוֹלִיכִין בָּהֶם אַמַּת הַמַּיִם, וְאֵין מְלַקְּטִין מֵהֵן עֲשָׂבִים, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל המֵתִים הקבורים שם. וְאִם לָקַט עשבים, שׂוֹרְפָם בִּמְקוֹמָם, כיון שהם אסורים בהנאה.