מסכת מגילה, פרק ד, שיעור 37
גמרא
שנינו במשנה, 'אין פורסין על שמע כו' בפחות מעשרה'. מבררת הגמרא, מְנָּא הָנֵי מִילֵּי – מנין יש ללמוד דין זה, שכל דבר שבקדושה צריך עשרה אנשים. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דאָמַר קְרָא (ויקרא כב לב) 'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', ומלשון זו יש ללמוד שכָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה לֹא יְהֵא בפני פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה (ואופן הלימוד הוא כך: נאמר כאן לשון 'תוך', ונאמר לגבי עדת קורח 'הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת' (במדבר טז כא), ושם הכוונה לעשרה, כיון שנאמרה בהם לשון 'עדה', ו'עדה' המוזכרת בכל מקום היינו עשרה, שנאמר לגבי המרגלים 'עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת' (במדבר יד כז), והיו אלו עשרת המרגלים (רש"י ומהרש"א סנהדרין עד:)).
שנינו במשנה, 'וְאֵין עוֹשִׂין מַעֲמָד וּמוֹשָׁב בפחות מעשרה'. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם שיש צורך בעשרה. ומבארת, כֵּיוָן דְּבָעוּ לְמֵימַר – כיון שצריכים לומר 'עִמְדוּ יְקָרִים עֲמֹדוּ', 'שְׁבוּ יְקָרִים שְׁבוּ', בְּבָצִיר מֵעֲשָׂרָה לָאו אֹרַח אַרְעָא – אין דרך לומר לשון כזו בפחות מעשרה בני אדם.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ה"ד), אֵין פּוֹרְסִין עַל שְׁמַע פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה, אבל אם הִתְחִילוּ בַּעֲשָׂרָה, וְהָלְכוּ לָהֶם מִקְּצָתָם, גּוֹמֵר. כמו כן אֵין עוֹבְרִין לִפְנֵי הַתֵּבָה בפָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה, אבל אם הִתְחִילוּ בַּעֲשָׂרָה, וְהָלְכוּ לָהֶם מִקְּצָתָם, גּוֹמֵר. אֵין הכהנים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן בפָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה, הִתְחִילוּ בַּעֲשָׂרָה וְהָלְכוּ לָהֶם מִקְּצָתָם, גּוֹמֵר. אֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא בפָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה, הִתְחִילוּ בַּעֲשָׂרָה וְהָלְכוּ לָהֶם מִקְּצָתָם, גּוֹמֵר. וְעַל כֻּלָּם הוּא אוֹמֵר – על כל אותם היוצאים באמצע דברים אלו, וגורמים שלא יהיו שם עשרה, נאמר הפסוק (ישעיהו א כח) 'וְעוֹזְבֵי ה' יִכְלוּ'.
שנינו במשנה, 'אֵין אוֹמְרִין בִּרְכַּת אֲבֵלִים וּבִרְכַּת חֲתָנִים'. מבררת הגמרא, מַאי – מה היא 'בִּרְכַּת אֲבֵלִים', ומבארת, היינו בִּרְכַּת רְחָבָה, לאחר שחזרו מלוויית המת היו מנחמים את האבלים ברחובה של עיר, והיו האבלים אוכלים שם סעודה, והיו אומרים ברכה כנגד האבלים וכנגד המנחמים, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בִּרְכַּת חֲתָנִים – שבע ברכות הנאמרות בשבעת ימי המשתה, נאמרת בַּעֲשָׂרָה, וַחֲתָנִים עצמם מִן הַמִּנְיָן – מצטרפים להיות חלק מאותם עשרה. בִּרְכַּת אֲבֵלִים בַּעֲשָׂרָה, וַאֲבֵלִים אֵינָם מִן הַמִּנְיָן, כיון שיש שם ברכה למנחמים בפני עצמם, ולאבלים בפני עצמם, ואינם יכולים להצטרף יחד לעשרה.
שנינו במשנה, 'וְאֵין מְזַמְּנִין עַל הַמָּזוֹן'. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם שאין מזמנים בפחות מעשרה, ומבארת, כֵּיוָן דְּבָעֵי לְמֵימַר – כיון שצריך לומר בזימון 'נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ', בָּצִיר מֵעֲשָׂרָה לָאו אֹרַח אַרְעָא – בפחות מעשרה אין זו דרך חשיבות להזכיר את שם ה'.
משנה
הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה בציבור, לֹא יִפְחוֹת מִלקרוא שְּׁלשָׁה פְּסוּקִים. בזמנם היו נוהגים שמתורגמן עומד ומתרגם כל פסוק ללשון ארמית, שהיו העם מבינים אותה, וְלֹא יִקְרָא לַתֻרְגְּמָן יוֹתֵר מִפָּסוּק אֶחָד, כדי שלא יתבלבל המתורגמן ויטעה בתרגומו, וּבַנָּבִיא יכול לקרוא למתורגמן אפילו שְׁלשָׁה פסוקים, לפי שבקריאת הנביאים לא חששו חכמים כל כך אם יטעה, כיון שאין שם מצוות, ואין נזק גדול מטעות זו. וְאמנם אף בקריאת הנביא, אִם הָיוּ שְׁלָשְׁתָּן – שלשת הפסוקים שָׁלשׁ פָּרָשִׁיּוֹת, שכל פסוק הוא ענין אחר, קוֹרִין ומתרגמים רק אֶחָד אֶחָד, ולא שנים או שלשה פסוקים בבת אחת. מְדַלְּגִין בִּקריאת הנָּבִיא ממקום למקום, וְאֵין מְדַלְּגִין בַּתּוֹרָה, אלא קוראים ברצף במקום אחד, ובגמרא יבואר דין זה. וְעַד כַּמָּה מְדַלֵּג, באופנים שמותר לדלג בהם, בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יַפְסִיק הַתֻּרְגְּמָן – שיספיק להתחיל את הפסוק הבא לפני שיסיים המתורגמן לתרגם את הפסוק הקודם, כיון שאין זה כבוד הציבור שיצטרכו להמתין בשתיקה.
גמרא
שנינו במשנה, 'הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה לֹא יִפְחֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים'. מבררת הגמרא, הָנֵי – אותם שְׁלֹשָׁה פסוקים, כְּנֶגֶד מִי נתקנו. ומבארת, כְּנֶגֶד תּוֹרָה, נְבִיאִים וּכְתוּבִים.
(ספר יוחסין)
