מסכת מועד קטן, פרק א, שיעור 1

מסכת 'מועד קטן' עוסקת בדיני חול המועד, ויבואר בה מהיכן לומדים איסור מלאכה בחול המועד, ואילו מלאכות הותרו לעשותם בחול המועד. במשנה הראשונה מבוארים דיני השקיית שדות בחול המועד, אמנם הרי"ף מקדים לדברי המשנה את המקור לאיסור מלאכה בחול המועד, ולאחר מכן יביא את דברי המשנה:

שנינו במשנה, מַשְׁקִין בחול המועד בֵּית הַשְּׁלָחִין – שדה או פרדס שרגילים להשקותו תמיד, ואם לא ישקוהו גם בימים אלו ייפסד, והתירו זאת חכמים אף על פי שיש טורח בהשקייתו, כדי שלא יפסיד. וקודם שיביא הרי"ף את המשך דברי המשנה, מקדים ומביא את סוגיית הגמרא במסכת חגיגה (יח.) המבארת מהיכן נלמדים דיני איסור והיתר עשיית מלאכה בחולו של מועד: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק (שמות כג טו) 'אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמוֹר', ומשמע שכל שבעת ימי חג הפסח שוים לענין קדושתם, לִימֵּד בכך הפסוק עַל חוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, שֶׁגם הוא אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר, יש ללמוד את איסור עשיית מלאכה בחול המועד מקַל וָחֹמֶר, וּמַה יום טוב רִאשׁוֹן וְיום טוב שְׁבִיעִי של פסח, שֶׁאֵין קְדוּשָּׁה – שאין יום קדוש לֹא לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם, ומכל מקום אֲסוּרִין הם בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, כמפורש בפסוקים, ימי חוּלוֹ שֶׁל מוֹעֵד, שֶׁיֵּשׁ קְדוּשָּׁה לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם, אֵינוֹ דִּין – האם אין זה קל וחומר שֶׁיְּהוּ אֲסוּרִין בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה.

מקשה הגמרא על לימודו של רבי יונתן, שֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית יוֹכִיחוּ, שֶׁיֵּשׁ קְדוּשָּׁה לִפְנֵיהֶן וּלְאַחֲרֵיהֶן – שהרי יש שבת לפניהם ושבת לאחריהם, וְאף על פי כן מוּתָּרִין הם בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, ואם כן הוא הדין לחול המועד, שאף שיש יום טוב לפניו ויום טוב לאחריו, יתכן שחול המועד עצמו מותר בעשיית מלאכה. דוחה הגמרא, מַה לְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, שֶׁכֵּן אֵין בָּהֶן קָרְבַּן מוּסָף, ומחמת כן מותרים הם בעשיית מלאכה, וכי תֹּאמַר דין זה גם בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קָרְבַּן מוּסָף, ויתכן שמחמת כן אסורים ימים אלו גם בעשיית מלאכה.

ממשיכה הגמרא ומקשה, רֹאשׁ חֹדֶשׁ יוֹכִיחַ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קָרְבַּן מוּסָף, וְאף על פי כן מוּתָּר הוא בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה. דוחה הגמרא, מַה לְרֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁכֵּן אֵינוֹ קָרוּי בתורה בלשון 'מִקְרָא קוֹדֶשׁ', ומחמת כן הוא מותר בעשיית מלאכה, וכי תֹאמַר כן גם בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, שֶׁכֵּן קָרוּי 'מִקְרָא קוֹדֶשׁ', והוֹאִיל וְקָרוּי מִקְרָא קוֹדֶשׁ, דִּין הוּא שֶׁיְּהוּ ימים אלו של חול המועד אֲסוּרִין בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה.

מביאה הגמרא ברייתא נוספת בענין זה: תַּנְיָא אִידָךְ – שנינו בברייתא אחרת, נאמר בפסוק (ויקרא כג לה-לו) לענין סוכות 'כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא תַּעֲשׂוּ, שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה", והרי שני פסוקים אלו נדרשים יחד, וכאילו נאמר 'כל מלאכת עבודה לא תעשו שבעת ימים', לִימֵּד פסוק זה עַל חוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא כג לז) 'אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קוֹדֶשׁ', ויש לברר, בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר – לגבי אילו ימים נאמר פסוק זה, אִי בָּרִאשׁוֹן – אם תאמר שהפסוק עוסק ביום טוב ראשון, הרי כְּבָר נֶאֱמַר 'שַׁבָּתוֹן'. וְאִי בַּשְׁמִינִי – ואם תאמר שהפסוק עוסק ביום השמיני, הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר גם בו 'שַׁבָּתוֹן', שנאמר (ויקרא כג לט) 'בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן', הָא – הרי מוכח שאֵין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶלָּא בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה.

ברייתא נוספת בענין זה: תַּנְיָא אִידָךְ – שנינו בברייתא אחרת, נאמר בפסוק (דברים טז ח) 'שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה', ויש ללמוד מפסוק זה, מַה – כשם שהיום השְּׁבִיעִי עָצוּר מעשיית מלאכה, אַף שִׁשָּׁה ימים שלפניו, עָצוּר מעשיית מלאכה, אִי – אם כן, שמא תמשיך ותדרוש, מַה יום השְּׁבִיעִי עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה, שהרי הוא יום טוב, אַף באותם שִׁשָּׁה ימים שלפניו עָצוּר האדם בְּכָל מְלָאכָה, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר 'הַשְּׁבִיעִי', ללמדך שרק הַשְּׁבִיעִי עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה, וְאֵין שִׁשָּׁה עָצוּר בְּכָל מְלָאכָה, ואם כן, שמוכח מהפסוק שאף בימי חול המועד יש איסור מלאכה, אך מוכח גם שאין ימים אלו אסורים במלאכה כיום טוב ממש, הֲרֵי יש ללמוד מכך שֶׁלֹּא מְסָרָן הַכָּתוּב אֶלָּא לַחֲכָמִים, לוֹמַר לְךָ על פי קידוש החודש הנעשה לפי ראיית הלבנה אֵיזֶה יוֹם הוא יום טוב, ואָסוּר בעשיית מלאכה, וְאֵיזֶה יוֹם מוּתָּר, אֵי זוֹ מְלָאכָה אֲסוּרָה בחול המועד, וְאֵיזוֹ מלאכה מוּתֶּרֶת, והיינו מלאכת דבר האבד. כְּדִתְנַן במשנה שבתחילת פרק זה, מַשְׁקִין את בֵּית הַשְּׁלָחִין – שדה או פרדס הזקוק להשקאה תמידית בַּמּוֹעֵד – בחול המועד, וּבִשְׁבִיעִית – בשנת השמיטה, בֵּין מִמַּעְיָן שֶׁיָּצָא בִּתְחִלָּה – ממעיין שכבר קודם המועד היו מימיו נובעים, ובֵין מִמַּעְיָן שֶׁלֹּא יָצָא בִּתְחִלָּה – ממעיין חדש, שלא יצא קודם המועד, ואין חוששים שמא מתוך שהוא חדש יתמוטטו כתליו ויבוא האדם לתקנו, אֲבָל אֵין מַשְׁקִין את השדה בחול המועד מִמֵּי הַגְּשָׁמִים, כיון שדומים הם ל'מי הקילון', וְלֹא מִמֵּי הַקִּילוֹן – ממי גשמים שהתקבצו בתוך בור עמוק, ויש טירחה גדולה להעלותם משם (אבל בשמיטה אין חילוק בדבר, שהרי אין איסור מלאכה בשנה זו). וְאֵין עוֹשִׂין עוּגִיּוֹת לַגְּפָנִים – אין עושים חפירות עגולות סביב עצי הגפנים כדי שיתקבצו שם מי הגשמים, ויתעכבו שם, משום שיש בכך טירחה יתירה, ואין זה דבר האבד (אבל בשמיטה הדבר מותר במקום שיש בכך צורך).