מסכת מועד קטן, פרק א, שיעור 9

משנה

משנתנו מביאה את כללי הדין בענין תפירה בחול המועד: הַהֶדְיוֹט – אדם שאינו אומן בתפירת בגדים, תּוֹפֵר כְּדַרְכּוֹ, כיון שגם כשיתפור כדרכו לא תהיה התפירה מעולה. וְהָאוּמָּן, שתפירתו מעולה, מַכְלִיב – תופר בשינוי, ובגמרא יבואר כיצד הוא עושה.

וּמְסָרְגִין – אורגים אֶת הַמִּטּוֹת בחבלים, שתי וערב, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אין לסרוג את המיטות בחול המועד, אבל אם היו החבלים כבר סרוגים שתי וערב, ונעשו רפויים, (אף) מְמַתְּחִין – מותר למותחם.

גמרא

שנינו במשנה, 'ההדיוט תופר כדרכו, והאומן מכליב'. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמֵי – מי הוא הנחשב 'הֶדְיוֹט' לענין זה, ומבארת, כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מְלֹא הַמַּחַט בְּבַת אַחַת, כלומר, האומן מכניס את המחט פעמים רבות בזו אחר זו לתוך הבד, ורק כשמתמלא המחט בקיפולים של הבד מושך הוא את המחט ויוצר בפעם אחת תפרים רבים, ומי שאינו יודע לעשות כן נחשב הדיוט לענין זה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הדיוט לענין זה נחשב כָּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּין אִמְרָא בַּחֲפַת חֲלוּקוֹ – שאינו יודע לתפור שפה לקצה הבגד שבזרועו, שכופלים אותו ותופרים אותו כדי שלא יקרע מהר, וההדיוט אינו יודע לתופרו ביושר, אלא חלקו צר וחלקו רחב, ותופרו בעקמימות.

שנינו במשנה, 'וְהָאוּמָּן מַכְלִיב'. מבררת הגמרא, מַאי – מהו פירוש 'מַכְלִיב'. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, מַפְסִעַ – עושה את התפרים רחוקים זה מזה, כמו פסיעות של אדם. רַבָּה בַּר (בַּר) שְׁמוּאֵל אָמַר, כַּלְבְּתָא – עושה את התפרים כשיני הכלב, שאינם מכוונים זה כנגד זה, כך התפרים שעושה לא יהיו מכוונים זה כנגד זה, אלא תפר אחד עולה ואחד יורד.

שנינו במשנה, 'וּמְסָרְגִין אֶת הַמִּטּוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מְמַתְּחִין'. תַּנָּא בברייתא, וְשָׁוִין – בין לתנא קמא ובין לרבי יוסי הדין שווה, שֶׁאֵין מַפְשִׁילִין לְכַתְּחִילָּה חֲבָלִים – אין יוצרים חבלים על ידי שזירת חוטים רבים לחבל עבה.

משנה

מַעֲמִידִין ובונים תַּנּוּר של חרס, שיש בו מקום לִשְׁפּוֹת שתי קדרות, וְכִירַיִם, שיש בהם מקום לִשְׁפּוֹת קדירה אחת, וְרֵיחַיִם לטחינת תבואה, בַּמּוֹעֵד, אם אכן יש בו צורך לימי חול המועד עצמם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מְכַבְּשִׁין אֶת הָרֵיחַיִם לְכַתְּחִילָּה, ובגמרא יבואר דין זה.

וְעוֹשִׂין מַעֲקֶה לַגַּג וְלַמִּרְפֶּסֶת, אם זהו מַעֲשֶׂה הֶדְיוֹט, שאינו טח את האבנים בטיט. אֲבָל לֹא – אין עושים מעקה שהוא מַעֲשֶׂה אוּמָּן.

וְשָׁפִין – ממלאים בטיח אֶת הַסְּדָקִין שבגג הבית, כדי שלא יכנסו משם מי גשמים לתוך הבית, וּמַעֲגִילִין אוֹתָן בְּמַעֲגֵלָה בַּיָּד וּבָרֶגֶל, אֲבָל לֹא יעשה כן בַּמַחְצְלַיִם, שהוא כלי ברזל שניתן להחליק בו את הטיט, אף שאינו מיוחד לכך, ובגמרא יבואר דין זה.

הַצִּיר של הדלת, שנכנס לתוך נקב שבקרקעית הסף, וְהַצִּינּוֹר – החור שבקרקע הסף, שלתוכו נכנס הציר, וְהַקּוֹרָה שמעל הדלת, והוא המשקוף שהדלת נסגרת עליו, וְהַמַּנְעוּל של הדלת, וְהַמַּפְתֵּחַ, שֶׁנִּשְׁבְּרוּ, מְתַקְּנָם בַּמּוֹעֵד, כיון שיש בכך צורך לימי חול המועד עצמם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּין מערב המועד את מְלַאכְתּוֹ לעשותה בַּמּוֹעֵד מאחר ויש לו זמן פנוי בחול המועד, ואם השאיר את המלאכה בכוונה לחול המועד, אסור לו לעשותה בימים אלו.

כְּבָשִׁין – ירקות כבושים בחומץ או במלח, שֶׁהוּא יָכוֹל לֶאֱכוֹל מֵהֶן בַּמּוֹעֵד, כלומר, שתסתיים מלאכת כבישתם ויהיו ראויים לאכילה בחול המועד, כּוֹבְשָׁן, שהרי זהו צורך המועד.