מסכת מועד קטן, פרק ב, משנה ג

משנה ג: מַכְנִיס אָדָם פֵּרוֹתָיו מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים וְשׁוֹלֶה פִשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֹאבַד, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּן אֶת מְלַאכְתּוֹ בַמּוֹעֵד. וְכֻלָּן אִם כִּוְּנוּ מְלַאכְתָּן בַּמּוֹעֵד, יֹאבֵדוּ:

מַכְנִיס אָדָם פֵּירוֹתָיו לתוך הבית, מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים, כיון שזהו דבר האבד. וְשׁוֹלֶה פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרָה – מוציא האדם את הפשתן מהמים ששורים אותו בהם, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֹּאבַד – שלא יתקלקל הפשתן מחמת השריה המרובה, וּבִלְבַד [-ובתנאי] שֶׁלֹּא יְכַוֵּין אֶת מְלַאכְתּוֹ לעשותה בַּמּוֹעֵד. וְכוּלָּן – כל אותם מלאכות שהותרו משום דבר האבד, אִם כִּיוְּנוּ בעליהם את מְלַאכְתָּם בכוונה לעשותה בַּמּוֹעֵד, יֹאבְדוּ המלאכות, וקנס הוא שקנסוהו חכמים על שכיון מלאכתו לעשותה בחול המועד.