הגמרא מביאה עתה את דיני האבל והמנודה ביום טוב ובחול המועד: אָבֵל, אֵינוֹ נוֹהֵג אֲבֵילוּתוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז יד) 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ', והנהגת אבילות סותרת לשמחה. ומבארת הגמרא את שני האופנים בדין זה, אִי אֲבֵילוּת דְּמֵעִיקָּרָא הִיא – אם כבר חלה עליו האבילות קודם הרגל, הרי היא מתבטלת בכניסת הרגל, כיון דאָתֵי עֲשֵׂה דְּרַבִּים – באה מצוות עשה המוטלת על כל ישראל, והיא המצוה לשמוח ברגל, וְדָחֵי עֲשֵׂה דְּיָחִיד – ודוחה היא מצוות עשה המוטלת על אדם יחיד זה, להתאבל. וְאִי אֲבֵילוּת דְּהַשְׁתָּא הִיא – ואם חלה עליו האבילות עתה, שמת אחד מקרוביו בתוך המועד, לאחר שכבר חלה עליו מצוות שמחה, כל שכן שאינו מתאבל, דלֹא אָתֵי עֲשֵׂה דְּיָחִיד, וְדָחֵי עֲשֵׂה דְּרַבִּים – כיון שמצוות עשה המוטלת על היחיד, להתאבל, אינה דוחה מצוות שמחה המוטלת על הרבים, וכבר חלה גם על אדם זה. (אמנם האבילות אינה מצוות עשה ממש, אך לומדים זאת מהאמור ביחזקאל לגבי מיתת אשתו (יחזקאל כד יז) 'מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה', כלומר, אל תתאבל עליה כדרך שרגילים להתאבל על מתים, ומכאן יש ללמוד שעל סתם מת מקרוביו צריך האדם להתאבל).
עתה מבררת הגמרא את דינו של המנודה ברגל: וּמְנוּדֶה, נוֹהֵג הנהגות נִידּוּי בָּרֶגֶל, וְלֹא שָׁרֵינַן לֵיהּ עַד דִּמְפַיֵּיס לֵיהּ לְבַעַל דִּינֵיהּ – ואין מתירים לו את הנידוי עד שיפייס את בעל דינו (והיינו באופן שנידוהו מחמת שלא ציית לדין תורה שהיה לו עם חבירו), וּבְהָכֵין סַלְקָא שְׁמַעְתָּא – וכך היא מסקנת הסוגיא, ולמדו זאת ממה ששנינו בברייתא, דָּנִין דִּינֵי מָמוֹנוֹת בַּמּוֹעֵד, וְדִינֵי מַכּוֹת, וְאִי לֹא צָאִית דִּינָא – ואם אותו אדם שיצא חייב בדין אינו מסכים לציית לפסק הדין, מְשַׁמְתִּינָן לֵיהּ – מנדים אותו בחול המועד. ואם כן קל וחומר הוא, אם מנדים נידוי חדש בתוך המועד, ודאי שמי שכבר נידוהו קודם המועד צריך להמשיך ולנהוג בנידויו במועד.
הגמרא מביאה עתה דינים שונים שנוהגים באבל ובמנודה, ומבארת מהיכן לומדים זאת: אָבֵל אָסוּר בְּתִסְפּוֹרֶת, ולומדים זאת מִדְּקָאָמַר לְהוּ רַחֲמָנָא – מכך שציוה ה' לִבְנֵי אַהֲרֹן שהיו אבלים על אֲחֵיהֶם, נדב ואביהוא, 'רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ' (ויקרא י ו), מִכְּלָל – יש ללמוד מכך דְּכוּלָּא עָלְמָא אֲסִירֵי – שסתם בני אדם האבלים אסורים בגילוח, אלא צריכים לגדל שערם פרע.
מְנוּדֶּה אָסוּר בְּתִסְפּוֹרֶת, דְּתַנְיָא בברייתא, מְנוּדִּין וּמְצוֹרָעִין אֲסוּרִין לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס, מְנוּדֶּה שֶׁמֵּת, בֵּית דִּין סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא – אין הכוונה שֶׁיַּעֲמִידוּ עָלָיו גַּל שֶׁל אֲבָנִים כְּגַלּוֹ שֶׁל עָכָן, שנאמר בו (יהושע ז כו) 'וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה', אֶלָּא בֵּית דִּין שׁוֹלְחִין וּמְנִיחִין אֶבֶן עַל אֲרוֹנוֹ, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְנוּדֶּה וּמֵת בְּנִידּוּיוֹ, בֵּית דִּין סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ, כדי לבזותו על שזלזל בנידוי חכמים.
דין נוסף: אָבֵל, חַיָּיב בַּעֲטִיפַת הָרֹאשׁ, מִדְּקָאָמַר רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל לגבי מיתת אשתו (יחזקאל כד יז) 'לֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם', כלומר אל תנהג כמנהג האבלים העוטפים את הראש עד השפם, מִכְּלָל – יש ללמוד מכך דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיחַיְּיבֵי – ששאר בני אדם האבלים צריכים לנהוג בעטיפת הראש (ובזמן הזה לא נהגו בעטיפת הראש, כיון שהדבר מביא לידי שחוק. ויש נוהגים למשוך את הכובע עד סמוך לעיניים (שו"ע יו"ד שפ"ו, וש"ך שם)).
מבררת הגמרא, מְנוּדֶּה, מַהוּ – האם חייב הוא בַּעֲטִיפַת הָרֹאשׁ. אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לפשוט ספק זה, דְּתַנְיָא בברייתא גַּבֵּי תַּעֲנִית צִבּוּר הבאה על עצירת הגשמים, וְהֵן (-תלמידי חכמים) מִתְעַטְּפִין וְיוֹשְׁבִין כַּאֲבֵלִים וְכִמְנוּדִּים, עַד שֶׁיְּרַחֲמוּ מִן הַשָּׁמַיִם, הרי שאף מנודה חייב בעטיפת הראש. דוחה הגמרא, אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לרב יוסף, וְדִילְמָא שַׁאנִי – ושמא שונה הדין במְנוּדֶּה לַשָּׁמַיִם, כמו אותם הנוהגים כמנודים מחמת עצירת גשמים, דְּחָמִיר – שיש להחמיר בו יותר. פוסק הרי"ף את ההלכה: הִלְכָּךְ – כיון שצידד אביי לחלק בין מנודה לשמים למנודה לבני אדם, לכן מְנוּדֶּה לִבְנֵי אָדָם, לֹא מִחַיֵּיב בַּעֲטִיפַת הָרֹאשׁ.
דין נוסף: אָבֵל, אָסוּר לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין, מִדְּקָאָמַר רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל בזמן מיתת אשתו (יחזקאל כד יז) 'פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ', כלומר, חבוש את התפילין על ראשך, מִכְּלָל – יש ללמוד מכך דְּכוּלֵּי עָלְמָא אָסוּר – שסתם אבלים אסורים בהנחת תפילין. וְאיסור זה הוא דַוְקָא ביוֹם רִאשׁוֹן של האבילות, כִּדְבָעֵינָן לְמֵימַר קַמָּן – כפי שיבואר להלן.
מסתפקת הגמרא, מְנוּדֶּה, מַהוּ – האם מותר הוא בְּהנחת תְּפִילִּין. אומרת הגמרא, תֵּיקוּ – תעמוד שאלה זו בספק.
