יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת מנחות, פרק א, משנה א

פרק א, משנה א: כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמְצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשּׁוּם חוֹבָה, חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת. מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, נָתַן בַּכֶּלִי, וְהִלֵּךְ, וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, פְּסוּלוֹת. כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, לְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא וּלְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, לְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה וּלְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא:

מסכת זו, כשמה, עוסקת ב'מנחות' הבאות מהחיטים ומהשעורים, וסדר הקרבת המנחה כך הוא: אדם מביא מנחה מתוך ביתו בקלתות של כסף ושל זהב, ונותנה לתוך כלי שרת, ומקדשה בכלי שרת, ונותן עליה שמנה ולבונתה, ומוליכה אצל כהן. וכהן מוליכה אצל המזבח, ומגישה בקרן דרומית מערבית כנגד חודה של קרן, ודיו. מסלק את לבונתה לצד אחד, וקומץ ממקום שנתרבה שמנה, ונותנו לתוך כלי שרת, ומקדשו בכלי שרת, ומלקט את לבונתה ונותנה על גביו, ומעלה אותו על גבי מזבח, ומולחו, ונותן על גבי האשים. וארבעה מיני מנחות יש: מנחת סולת, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, מנחת מאפה.

לגבי מנחות ה'קמיצה' היא כמו השחיטה בזבחים, בקמיצה זו נוטל הכהן קומץ מהמנחה ומקטירה על גבי המזבח, ובכך מתיר הוא את שאר המנחה. וכשם שיש לשחוט את הקרבנות לשמן, כך יש לקמוץ את המנחות לשמן.

פרק א, משנה א: כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמְצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, כגון שהתנדב מנחת מרחשת, וקמצה הכהן לשם מנחת מחבת, כְּשֵׁרוֹת, כיון שהקמיצה במנחה היא כשחיטה בזבח, וכשם שזבחים שנשחטו שלא לשמן כשרים, כפי שהתבאר בתחילת מסכת זבחים (פ"א מ"א), כך מנחות שנקמצו שלא לשמן כשרות, ומקטיר את הקומץ, ושיירי המנחה נאכלים, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים מִשּׁוּם חוֹבָה – לא יצא הבעלים ידי חובתו, שאם נדר להביא מנחת מרחשת, וקמצה הכהן לשם מנחת מחבת, לא נפטר בכך מנדרו, ועליו להביא מנחה אחרת לשם מנחת מרחשת, חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא, כגון מנחה הבאה על חטא טומאת מקדש וקדשיו, ב'דלי דלות', אם אין ידו משיגה להביא אפילו שתי תורים, וּמִנְחַת קְנָאוֹת של סוטה, שמביא בעלה מנחה קודם שמשקים אותה את מי המרים המאררים, ומִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, או שנָתַן את המנחה בַּכֶּלִי שלא לשמה, וְהִלֵּךְ – או שהוליך את המנחה שלא לשמה, וְהִקְטִיר [-או שהקטירה] שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שעשה אחת מעבודות אלו בשתי מחשבות, לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן, הרי מנחות אלו פְּסוּלוֹת. והטעם שמנחות אלו נפסלות במחשבת שלא לשמה, כיון שלגבי מנחת חוטא כתבה התורה (ויקרא ה יא) 'עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת', והרי היא דומה לחטאת גם בכך שנפסלת היא במחשבת שלא לשמה. ולגבי מנחת קנאות נאמר בתורה (במדבר ה טו) 'מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן', וכיון שהוזכרה בה לשון 'עוון' הרי היא כחטאת, הנפסלת במחשבת שלא לשמה. מוסיפה המשנה ומבארת, כֵּיצַד היא מחשבת 'לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן', כגון שחשב לְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא וּלְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה, אוֹ 'שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן', היינו שחשב לְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה וּלְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא.

 

 

"אֵין הַגָּלֻיּוֹת מִתְכַּנְּסוֹת אֶלָּא בִּזְכוּת הַמִּשְׁנָיוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן". (ויקרא רבה)