יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד
יום חמישי
י"ח אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מסכת מנחות, פרק ב, משנה ה

משנה ה: פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ וְלֹא בַלְבוֹנָה, בַּלְּבוֹנָה וְלֹא בַקֹּמֶץ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין בּוֹ כָרֵת, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר בְּמִנְחַת חוֹטֵא וּבְמִנְחַת קְנָאוֹת, שֶׁאִם פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ, שֶׁהוּא פִגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, שֶׁהַקֹּמֶץ הוּא הַמַּתִּיר. שָׁחַטּ אֶחָד מִן הַכְּבָשִׂים לֶאֱכוֹל שְׁתֵּי חַלּוֹת לְמָחָר, הִקְטִיר אֶחָד מִן הַבָּזִיכִים לֶאֱכוֹל שְׁנֵי סְדָרִים לְמָחָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, פִּגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין פִּגּוּל, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר. שָׁחַט אֶחָד מִן הַכְּבָשִים לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ לְמָחָר, הוּא פִגּוּל, וַחֲבֵרוֹ כָשֵׁר. לֶאֱכוֹל מֵחֲבֵרוֹ לְמָחָר, שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים:

משנה ה: בכל מנחה יש שני דברים המתירים אותה, הקטרת הקומץ מהמנחה עצמה והקטרת הלבונה. ומשנתנו דנה באופן שמחשבת הפיגול היתה רק באחד מהמתירים. פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ – חשב בעת הקטרת הקומץ לאכול את המנחה חוץ לזמנה, וְלֹא בַלְבוֹנָה – בעת הקטרת הלבונה לא חשב מחשבת פיגול. או שפיגל בַּלְּבוֹנָה וְלֹא בַקֹּמֶץ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הרי זה פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין בּוֹ כָרֵת, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר, והיינו הקומץ והלבונה. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי מֵאִיר בְּמִנְחַת חוֹטֵא וּבְמִנְחַת קְנָאוֹת, שאין בהם לבונה כלל, שֶׁאִם פִּגֵּל בַּקֹּמֶץ, שֶׁהוּא פִגּוּל וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת, שֶׁהַקֹּמֶץ לבדו הוּא הַמַּתִּיר.

מביאה המשנה נידון דומה בשני כבשים הקרבים בעצרת, שהם המתירים באכילה את החלות, ובהקטרת בזיכי הלבונה של לחם הפנים, שהם המתירים את לחם הפנים באכילה: שָׁחַט אֶחָד מִן הַכְּבָשִׂים של עצרת במחשבה לֶאֱכוֹל שְׁתֵּי חַלּוֹת לְמָחָר, והיינו חוץ לזמנם, שזו מחשבת פיגול, או שהִקְטִיר אֶחָד מִן הַבָּזִיכִים במחשבה לֶאֱכוֹל שְׁנֵי סְדָרִים של לחם הפנים לְמָחָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אף על פי שהיתה המחשבה המפגלת רק באחד משני המתירים, הרי זה פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין פִּגּוּל, עַד שֶׁיְּפַגֵּל אֶת כָּל הַמַּתִּיר.

שָׁחַט אֶחָד מִן הַכְּבָשִים במחשבה לֶאֱכוֹל מִמֶּנּוּ לבדו לְמָחָר, ולא חשב כן על חבירו, הוּא פִגּוּל, וַחֲבֵרוֹ כָשֵׁר, שאין המתיר האחד יכול לפגל את המתיר השני. ואם חשב לֶאֱכוֹל מֵחֲבֵרוֹ לְמָחָר, שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים, שהרי על כבש זה עצמו לא חשב כלל לאוכלו למחר, ואילו מחשבתו על הכבש השני אינה מפגלת כלל, וכפי שהתבאר, שאין המתיר האחד מפגל את המתיר השני.

 

"אֵין הַגָּלֻיּוֹת מִתְכַּנְּסוֹת אֶלָּא בִּזְכוּת הַמִּשְׁנָיוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן". (ויקרא רבה)