מסכת מעשר שני, פרק ד, משנה ט

משנה ט: כָּל הַמָּעוֹת הַנִּמְצָאִים, הֲרֵי אֵלּוּ חֻלִּין, אֲפִלּוּ דִּינַר זָהָב עִם הַכֶּסֶף וְעִם הַמָּעוֹת. מָצָא בְתוֹכָן חֶרֶשׂ וְכָתוּב עָלָיו מַעֲשֵׂר, הֲרֵי זֶה מַעֲשֵׂר:משנה ט: כָּלהַמָּעוֹתהַנִּמְצָאִים, בכל מקום, בין ברגלים ובין בשאר ימות השנה (ובירושלים רק בימות השנה ולא ברגלים), הֲרֵיאֵלּוּחֻלִּין, ואין האדם המוצא אותם צריך לחשוש שמא הם מעות של מעשר שני, אֲפִלּוּ אם נמצא דִּינַרזָהָבעִם דינרי הַכֶּסֶףוְעִםהַמָּעוֹת של נחושת, שאין דרך לערבם יחד, אין זו ראיה שהם מעות של מעשר שני, אף שהדרך היא לערבם יחד, שהרי כשמחלל את הפירות של מעשר שני אין שוויים תמיד כדינרי זהב שלמים, וצריך לחללם גם על מטבעות כסף ומעות נחושת, ושומרים את כולם יחד כיון שכולם של מעשר שני, ומכל מקום אין זו ראיה ואין צריך לחשוש לכך, אלא הרי הם המוחזקים כחולין. אבל אם מָצָאבְתוֹכָן – מעורב יחד בארנק של המעות חֶרֶשׂ,וְכָתוּבעָלָיו'מַעֲשֵׂר',הֲרֵיזֶהמַעֲשֵׂר – כל המעות נידונים כמעשר שני, ויש להעלותם לירושלים ולקנות בהם מאכלים, ולאוכלם בקדושת מעשר שני.