מסכת מעשר שני, פרק ה, משנה יד

משנה יד: מִכָּאן אָמְרוּ, יִשְׂרָאֵל וּמַמְזֵרִים מִתְוַדִּים, אֲבָל לֹא גֵרִים וְלֹא עֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בָּאָרֶץ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף לֹא כֹהֲנִים וּלְוִיִּם, שֶׁלֹּא נָטְלוּ חֵלֶק בָּאָרֶץ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יֵשׁ לָהֶם עָרֵי מִגְרָשׁ:

משנה יד: כיון שבנוסח הוידוי אומר האדם לשון 'האדמה אשר נתתה לנו', והיינו שאותו אדם קיבל מה' חלק בארץ ישראל, מבארת המשנה שיש אנשים שאינם יכולים לומר את הוידוי, אף אם קנו קרקע בארץ ישראל. מִכָּאן ( – מחמת לשון זו של הוידוי) אָמְרוּ, יִשְׂרָאֵל, וַאפילו מַמְזֵרִים שבהם, מִתְוַדִּים – אומרים וידוי מעשר, כיון שיש להם חלק בארץ ישראל ויכולים לומר 'האדמה אשר נתת לנו', אֲבָל לֹא גֵרִים, וְלֹא עֲבָדִים כנעניים מְשֻׁחְרָרִים, לפי שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בָּאָרֶץ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף לֹא כֹהֲנִים וְלא לְוִיִּם, כיון שֶׁאף הם לֹּא נָטְלוּ חֵלֶק בָּאָרֶץ. רַבִּי יוֹסֵי חולק על רבי מאיר ואוֹמֵר, הרי יֵשׁ לָהֶם לכהנים וללויים עָרֵי מִגְרָש שהם דרים בהם, ויכולים הם להביא מעשר שני מפירות הצומחים במגרשים שסביבות הערים, ולהתוודות עליהם.