מסכת נגעים, פרק ב, משנה ה

משנה ה: כָּל הַנְּגָעִים אָדָם רוֹאֶה, חוּץ מִנִּגְעֵי עַצְמוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף לֹא נִגְעֵי קְרוֹבָיו. כָּל הַנְּדָרִים אָדָם מַתִּיר, חוּץ מִנִּדְרֵי עַצְמוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לֹא נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁבֵּינָהּ לְבֵין אֲחֵרִים. כָּל הַבְּכוֹרוֹת אָדָם רוֹאֶה, חוּץ מִבְּכוֹרוֹת עַצְמוֹ:

משנה ה: כָּל הַנְּגָעִים אָדָם רוֹאֶה – יכול הכהן לראות נגעים בכל האדם, לטמא או לטהר, ואפילו נגעי קרוביו, ואפילו נגעי אשתו, חוּץ מִנִּגְעֵי עַצְמוֹ, שנאמר 'והובא אל הכהן', משמע שהוא אדם אחר, ולא הנגוע עצמו. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אינו רואה אַף לֹא נִגְעֵי קְרוֹבָיו, כיון שנאמר 'על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע', הרי שדימתה התורה את הנגעים לריבים, וכשם שריב הבא לפני הדיינים אינו בא לפני קרובים לבעלי הדין, כך נגעים צריכים לבוא להראות לפני כהן שאינו קרוב.

מוסיפה המשנה דינים נוספים שיש בהם כללים דומים: כָּל הַנְּדָרִים אָדָם מַתִּיר, ואפילו של קרוביו, ואפילו של אשתו, חוּץ מִנִּדְרֵי עַצְמוֹ, שנאמר 'לא יחל דברו', ומשמע שרק אחרים יחללו לו על ידי התרה, ולא שהוא יחל לעצמו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לֹא נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ שֶׁבֵּינָהּ לְבֵין אֲחֵרִים (אבל נדרים שבינה לבין בעלה יכול הבעל להפר אותם, ואינו צריך להתירם), כיון שאשתו כגופו, והרי זה נחשב כאילו הוא מחלל נדרי עצמו. כָּל הַבְּכוֹרוֹת (-בכורות בהמה טהורה) שנפל בהם מום אָדָם רוֹאֶה, לבדוק האם זהו מום קבוע המפקיע את קדושת הבכור ומתיר אותו באכילה, חוּץ מִבְּכוֹרוֹת עַצְמוֹ, כיון שיבואו לחושדו שהיקל לעצמו והתיר בכור השייך לו שלא כדין.