מסכת נגעים, פרק ד, משנה ב

משנה ב: יֵשׁ בְּמִחְיָה מַה שֶּׁאֵין בְּפִשְׂיוֹן, וְיֵשׁ בְּפִשְׂיוֹן מַה שֶּׁאֵין בְּמִחְיָה. שֶׁהַמִּחְיָה מְטַמָּא בַתְּחִלָּה, וּמְטַמָּא בְכָל מַרְאֶה, וְאֵין בָּהּ סִימַן טָהֳרָה. יֵשׁ בְּפִשְׂיוֹן, שֶׁהַפִּשְׂיוֹן מְטַמֵּא בְכָל שֶׁהוּא, וּמְטַמֵּא בְכָל הַנְּגָעִים, חוּץ לַנֶּגַע, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמִחְיָה:

משנה ב: משנתנו מונה את החומרות שיש במחיה ובפשיון (ששניהם נוהגים בנגעי עור הבשר, בקרחת ובגבחת). יֵשׁ חומרות בְּסימן טומאה של 'מִחְיָה', שזהו בשר חי שנוצר בנגע, מַה שֶּׁאֵין בְּסימן טומאה של פִשְׂיוֹן (-התפשטות הנגע), וְיֵשׁ חומרות בְּפִשְׂיוֹן מַה שֶּׁאֵין בְּמִחְיָה. ומבארת המשנה את החומרות שבמחיה, שֶׁהַמִּחְיָה מְטַמָּא בַתְּחִלָּה – בפעם הראשונה שרואה אותה הכהן, ואילו פשיון מטמא רק לאחר שהסגירו הכהן שבעה ימים, וּמְטַמָּא בְכָל מַרְאֶה, ולא דוקא באחד מארבעת מראות נגעים שהתבארו בתחילת המסכת, וְאֵין בָּהּ סִימַן טָהֳרָה – לעולם אין המחיה משמשת כסימן טהרה. ולעומת זאת, יֵשׁ חומרות בְּפִשְׂיוֹן שאין במחיה, שֶׁהַפִּשְׂיוֹן מְטַמֵּא אפילו בְכָל שֶׁהוּא שהתפשט ממה שהיה תחילה, וּמְטַמֵּא בְכָל הַנְּגָעִים, ומטמא כשהוא חוּץ לַנֶּגַע, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמִחְיָה, שיש לה שיעור של כעדשה, ומטמאת רק בנגעי עור הבשר, בקרחת ובגבחת, ולא בשאר נגעים, ומטמאת רק כשהיא בתוך הנגע.