מסכת נגעים, פרק ד, משנה ה

משנה ה: בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וְחוּט יוֹצֵא מִמֶּנָּה, אִם יֶשׁ בּוֹ רֹחַב שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, זוֹקְקָהּ לְשֵׂעָר לָבָן וּלְפִסְיוֹן, אֲבָל לֹא לְמִחְיָה. שְׁתֵּי בֶהָרוֹת וְחוּט יוֹצֵא מִזּוֹ לָזוֹ, אִם יֶשׁ בּוֹ רֹחַב שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, מְצָרְפָן. וְאִם לָאו, אֵין מְצָרְפָן:

משנה ה: היתה בעור האדם בַּהֶרֶת (או שאר נגעי עור הבשר) כַּגְּרִיס, שזהו שיעור שנגעים אלו מטמאים בו, וְחוּט יוֹצֵא מִמֶּנָּה – מאותו שיעור של כגריס מתפשטת הבהרת למקום מצומצם כחוט, אִם יֶשׁ בּוֹ (-באותו 'חוט' הנמשך מעיקר הבהרת) רֹחַב של שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, הרי אותו חלק צר הנמשך מעיקר הבהרת נחשב גם הוא כחלק מהנגע, ולכן זוֹקְקָהּ לְשֵׂעָר לָבָן וּלְפִסְיוֹן – אם היה בו שער לבן, או שהתפשט הנגע ממנו והלאה, הרי זה סימן טומאה, אֲבָל לֹא לְמִחְיָה, שאם נראה בשר חי באותו 'חוט' של בהרת אין זה סימן טומאה, כיון שחלק מתנאי הטומאה של מחיה הוא שתהיה מוקפת בנגע מכל צד, והיקף זה עצמו צריך להיות ברוחב שתי שערות, ואם כן כל זמן שאין במקום הבהרת שיעור שש שערות לא יתכן בו סימן טומאה של מחיה. היו שְׁתֵּי בֶהָרוֹת בעור האדם, וְחוּט של 'בהרת' נמשך ויוֹצֵא מִזּוֹ לָזוֹ, אִם יֶשׁ בּוֹ רֹחַב שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, הרי הוא מְצָרְפָן להחשב כנגע אחד, שאם בשניהם יחד יש שיעור כגריס, או שנולד שער לבן אחד בזה ושער לבן אחד בזה, מצטרפים לטמא, וְאִם לָאו, שאין בו רוחב שתי שערות, אֵין מְצָרְפָן, אלא כל אחד מהם נחשב כנגע בפני עצמו, וכל אחד מהם צריך שיעור כגריס בפני עצמו, ושתי שערות לבנות בפני עצמו, כדי להטמא.