מסכת נגעים, פרק ו, משנה ג

משנה ג: בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה פְחוּתָה מִכָּעֲדָשָׁה, רָבְתָה הַבַּהֶרֶת, טְמֵאָה. נִתְמַעֲטָה, טְהוֹרָה. רָבְתָה הַמִּחְיָה, טְמֵאָה. נִתְמַעֲטָה, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים, שֶׁאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָהּ:

משנה ג: היתה הבַּהֶרֶת בשיעור כַּגְּרִיס, וּבָהּ מִחְיָה פְחוּתָה מִכָּעֲדָשָׁה, והסגירה הכהן, שהרי מחיה הפחותה משיעור כעדשה אינה נחשבת סימן טומאה מוחלט, אם לאחר שבוע של הסגר רָבְתָה הַבַּהֶרֶת כלפי חוץ, הרי זה סימן טומאה של פִּשְׂיוֹן, וטְמֵאָה. אם נִתְמַעֲטָה הבהרת, נמצא שאין בה שיעור כגריס, והרי היא טְהוֹרָה. רָבְתָה הַמִּחְיָה שבתוך הבהרת ונעשתה כעדשה בדיוק, הרי הבהרת טְמֵאָה, שהרי מחיה בשיעור כעדשה הוא שיעור טומאה, וכיון שהבהרת היא כגריס (והיינו כתשע עדשות) נמצא שהמחיה מוקפת מכל צד בבהרת בשיעור כעדשה, והרי זו מחיה 'מבוצרת', שהיא סימן טומאה. נִתְמַעֲטָה המחיה, ונמצא שפשתה הבהרת לתוך עצמה, ולא כלפי חוץ, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא, כיון שהוא סובר שפשיון של הבהרת מטמא גם כאשר פשתה לתוך עצמה, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִים, כיון שהם סוברים שֶׁאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָהּ, כלומר, אין זה סימן טומאה.