מסכת נגעים, פרק ו, משנה ו

משנה ו: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁהִיא כָעֲדָשָׁה מוּבֵאת. הָיְתָה יְתֵרָה מִכָּעֲדָשָׁה, הַמּוֹתָר סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית, וְהַחִיצוֹנָה טְמֵאָה. הָיָה בֹהַק פָּחוּת מִכָּעֲדָשָׁה, סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית, וְאֵין סִימַן פִּשְׂיוֹן לַחִיצוֹנָה:

משנה ו: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, אם היתה בהרת פנימית מוקפת במחיה וסביבה בהרת חיצונית, והתפשטה הבהרת הפנימית לתוך המחיה, או שהתפשטה הבהרת החיצונית לתוך המחיה, הבהרת החיצונית טהורה, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵימָתַי אנו אומרים שהבהרת החיצונית טהורה, בִּזְמַן שֶׁהִיא – המחיה שבאמצע, כָעֲדָשָׁה מוּבֵאת – מדוייקת (שאז בכל התפשטות שהיא כבר התקטנה המחיה משיעור כעדשה ואינה סימן טומאה), אך אם הָיְתָה המחיה יְתֵרָה מִכָּעֲדָשָׁה, והתפשטה הבהרת הפנימית על אותו מותר, ונשארה המחיה בשיעור כעדשה, הרי אותו הַמּוֹתָר שעליו התפשטה הבהרת הפנימית נחשב סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית, שהרי התפשטה בשיעור זה (ופשיון נחשב סימן טומאה אפילו במשהו), וְהַחִיצוֹנָה נשארת טְמֵאָה מחמת שיש בתוכה מחיה בשיעור כעדשה (ואם התפשטה הבהרת החיצונית על אותו מותר, הבהרת החיצונית נשארת טמאה משום המחיה שבתוכה, והפנימית צריכה הסגר, שהרי נשארה כפי שהיתה). הָיָה בֹהַק פָּחוּת מִכָּעֲדָשָׁה – אם הקיף את הנגע הפנימי 'בוהק', והיינו כתם בעור האדם שהוא מראה טהור, ולא היה בו שיעור כעדשה, סִימַן פִּשְׂיוֹן לַפְּנִימִית – אם התפשט הנגע הפנימי לתוכו הרי זה סימן טומאה, שהרי התפשט כלפי חוץ ככל פשיון המטמא, וְאֵין סִימַן פִּשְׂיוֹן לַחִיצוֹנָה – אך אם הנגע החיצוני התפשט אל הבוהק, שהוא פנימי עבורו, אין זה סימן טומאה, שהרי אין פשיון מטמא כשהוא מתפשט כלפי פנים (ונקטה המשנה שהיה הבוהק פחות מכעדשה, כיון שבשיעור כעדשה היה דין הבוהק כדין 'מחיה' (שזהו בשר חי) שבאמצע הנגע, והיה הנגע החיצון טמא מוחלט, אך בפחות מכעדשה אין המחיה מטמאת, וטומאתו תיתכן רק על ידי פשיון).