מסכת נגעים, פרק ו, משנה ח

משנה ח: אֵלּוּ מְקוֹמוֹת בָּאָדָם שֶׁאֵינָן מִטַּמְּאִין בְּבַהֶרֶת, תּוֹךְ הָעַיִן, תּוֹךְ הָאֹזֶן, תּוֹךְ הַחֹטֶם, תּוֹךְ הַפֶּה, הַקְּמָטִין, וְהַקְּמָטִין שֶׁבַּצַּוָּאר, תַּחַת הַדַּד, וּבֵית הַשֶּׁחִי, כַּף הָרֶגֶל, וְהַצִּפֹּרֶן, הָרֹאשׁ, וְהַזָּקָן, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח הַמּוֹרְדִין, אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, וְאֵינָן מִצְטָרְפִים בַּנְּגָעִים, וְאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, וְאֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן. חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ, הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, וְאֵינָן מִצְטָרְפִין בַּנְּגָעִים, וְאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה, אֲבָל מְעַכְּבִין אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן. הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן עַד שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵׂעָר, וְהַדִּלְדּוּלִין שֶׁבָּרֹאשׁ וְשֶׁבַּזָּקָן, נִדּוֹנִים כְּעוֹר הַבָּשָׂר:

משנה ח: נאמר בתורה בפרשת נגעים 'והיה בעור בשרם', ללמד שרק עור הבשר מטמא בנגעים, וכן נאמר 'וראהו הכהן' ללמד שרק מקומות גלויים מטמאים בנגעים, ולא מקומות נסתרים, ועל פי כללים אלו מבארת המשנה אֵלּוּ מְקוֹמוֹת בְּגוף האָדָם שֶׁאֵינָן מִטַּמְּאִין בְּבַהֶרֶת ושאר מראות נגעים, תּוֹךְ הָעַיִן, תּוֹךְ הָאֹזֶן, תּוֹךְ הַחֹטֶם, תּוֹךְ הַפֶּה, כיון שכל אלו אינם נחשבים 'עור בשר', וכן הַקְּמָטִין שבכל הגוף המצויים בבעלי בשר, וְהַקְּמָטִין שֶׁבַּצַּוָּאר המצויים בכל אדם, תַּחַת הַדַּד במקום המוסתר בשעה שהאשה מניקה את בנה, וּבֵית הַשֶּׁחִי במקום המוסתר בשעה שהאדם מוסק זיתים, כַּף הָרֶגֶל, שזהו מקום מוסתר בזמן שהאדם מהלך ודורך על כף רגלו, כיון שכל אלו אינם נחשבים מקומות הנראים, וְכן הַצִּפֹּרֶן, הָרֹאשׁ במקום צמיחת השיער, וְהַזָּקָן (והראש והזקן מטמאים טומאת נתק בלבד, אך לא שאר נגעים), הַשְּׁחִין – פצע שנעשה בעור מתוך חמום פנימי של חולי, וְהַמִּכְוָה – פצע כויה הנעשה על ידי אש ממש, וְהַקֶּדַח – פצע שנעשה על ידי מכה חיצונית של עץ או אבן, ומחמתה נצרר הדם והתחמם ונעשה פצע, וכן כויה שנעשתה על ידי ברזל חם או סיד וכדומה, הַמּוֹרְדִין, כלומר, שלשת הדברים האחרונים, שהם שחין ומכוה וקדח היינו בזמן שהם 'מורדים' (כלומר, נרתעים לאחור כשנוגעים בהם), שלא התרפאו עדיין ולא העלו קרום של רפואת המכה, אלא עדיין הם מוציאים ליחה וכואבים, כל המקומות הללו אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים, וְאֵינָן מִצְטָרְפִים בַּנְּגָעִים – אף אם היה רוב הנגע בעור בשר המטמא, ומיעוט הנגע במקומות שהוזכרו לעיל, אינם מצטרפים לשיעור כגריס המטמא, וְאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן – אם היה הנגע סמוך אליהם, ולאחר ההסגר התפשט לתוכם, אין זה נחשב פשיון המטמא בנגעים, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה – אם הקיף הנגע את אחד המקומות הללו, אין הם נחשבים כ'מחיה', כלומר כבשר חי, שהוא סימן טומאה לנגע, וְאֵינָן מְעַכְּבִין אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן, כלומר, אף שאמרה התורה שאם כל גוף המצורע הפך לנגוע, הרי זה סימן טהרה, היינו רק המקומות שהם עור בשר ונראה, ואין בכלל זה המקומות שהוזכרו בתחילת המשנה, אלא אף אם הפך כל עור בשרו לנגוע מלבד המקומות הללו, הרי זה סימן טהרה.

המשנה מבארת עתה שחלק מהמקומות שהוזכרו כמקומות שאינם מטמאים בנגעים, עשויים להשתנות בדינם, אם חָזַר הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן וְנִקְרְחוּ משערותיהם, או שחזרו הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה וְהַקֶּדַח (-מיני פצעים וכויות כפי שהתבאר לעיל) וְנַעֲשׂוּ צָרֶבֶת – התרפאו וקרם עליהם עור חדש ובריא אפילו כקליפת השום, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים – אם נראה באחד מהם כגריס של אחד מארבעת מראות נגעים הרי הם טמאים, אך מכך שפירטה התורה כל אחד מדברים אלו בפני עצמו למדנו שיש צורך שיהא כל הנגע באחד מהם וְלכן אֵינָן מִצְטָרְפִין בַּנְּגָעִים, שאם היה חצי נגע בראש וחצי בזקן (אף ששניהם נקרחו), או חצי נגע בעור הבשר וחצי בראש או בזקן, או חצי בשחין וחצי במכוה, וכן כל כיוצא בזה, אינם מצטרפים להחשב כנגע אחד המטמא, וְאֵין הַנֶּגַע פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן, שאם היה הנגע בראש והתפשט לזקן (אף ששניהם נקרחו), או שהיה הנגע בעור הבשר והתפשט למקום הראש או הזקן, או שהתפשט למקום השחין או המכוה וכל כיוצא בזה, אין זה פשיון המטמא, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין מִשּׁוּם מִחְיָה – אם בתוך הבהרת היו שחין או מכוה שהתרפאו ונעשו צרבת, אינם נחשבים כ'מחית בשר חי' שהוא סימן טומאה בבהרת (רמב"ם), וכן אם הקיפה הבהרת את הראש או הזקן לאחר שנקרחו, אינם נחשבים כ'מחית בשר חי', ואין הם סימן טומאה בבהרת (חזו"א), אֲבָל מְעַכְּבִין אֶת הַהוֹפֵךְ כֻּלּוֹ לָבָן, כלומר, שאם באים לטהר את הצרוע מחמת שהפך כל גופו לנגוע, יש צורך שאף מקומות אלו, שהם הראש והזקן, השחין המכוה והקדח, ייעשו נגועים, ואם לא כן אין זה נחשב שהפך כולו לבן, ונשאר בטומאתו הראשונה.

דין נוסף, הָרֹאשׁ וְהַזָּקָן עַד שֶׁלֹּא הֶעֱלוּ שֵׂעָר – קודם שצמח בהם שיער כלל (כגון בתינוקות שעדיין לא צמח שיער ראשם, ובנערים שעדיין לא צמח זקנם), וְהַדִּלְדּוּלִין – בשר המדולדל ותלוי שֶׁבָּרֹאשׁ וְשֶׁבַּזָּקָן, שאין בו שער, נִדּוֹנִים כְּעוֹר הַבָּשָׂר לכל דבר, לטמא בארבעה מראות נגעים, וכדי לטהר את המצורע מחמת ש'הפך כולו לבן' יש צורך שגם מקומות אלו יתנגעו, ואם התפשט הנגע לתוכן הרי זה פשיון המטמא, ומצטרפים לשיעור כגריס לנגע שבעור הבשר הסמוך להם.