מסכת נגעים, פרק ז, משנה ד

משנה ד: הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה, וְהַכּוֹוֶה אֶת הַמִּחְיָה, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. וּלְטָהֳרָה, עַד שֶׁלֹּא בָא אֵצֶל הַכֹּהֵן, טָהוֹר. לְאַחַר הֶחְלֵטוֹ, טָמֵא. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הוֹלְכִין לְגַדְוָד, בְּתוֹךְ הֶסְגֵּרוֹ, מַה הוּא. אָמְרוּ לִי, לֹא שָׁמַעְנוּ. אֲבָל שָׁמַעְנוּ, עַד שֶׁלֹּא בָא אֵצֶל הַכֹּהֵן, טָהוֹר, לְאַחַר הֶחְלֵטוֹ, טָמֵא. הִתְחַלְתִּי מֵבִיא לָהֶם רְאָיוֹת. אֶחָד עוֹמֵד בִּפְנֵי הַכֹּהֵן וְאֶחָד בְּתוֹךְ הֶסְגֵּרוֹ, טָהוֹר, עַד שֶׁיְּטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן. מֵאֵימָתַי הִיא טָהֳרָתוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לִכְשֶׁיִּוָּלֶד לוֹ נֶגַע אַחֵר וְיִטְהַר מִמֶּנּוּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכֻלּוֹ, אוֹ עַד שֶׁתִּתְמַעֵט בַּהַרְתּוֹ מִכַּגְּרִיס:

משנה ד: נאמר בתורה 'הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת', ולמדו מכך חכמים שזו אזהרה לאדם שלא יסיר מגופו את סימני הצרעת, ולכן הַתּוֹלֵשׁ סִימָנֵי טֻמְאָה של צרעת מגופו, וְהַכּוֹוֶה אֶת הַמִּחְיָה – מי שיש לו בהרת ובתוכה 'מחיה', שזהו בשר חי, והוא סימן טומאה, וכדי שלא יטמאנו הכהן הוא גורם לכוויה באותו בשר חי, שאז שוב אינו נחשב למחיה המטמאת, עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, כיון שלשון 'השמר' מתפרשת כציווי לא תעשה. וּלְטָהֳרָה – ולענין טהרתו של אותו אדם שתלש את סימני הטומאה של נגעו, אם עשה כן עַד שֶׁלֹּא בָא אֵצֶל הַכֹּהֵן, טָהוֹר, שהרי אף נגע גמור אינו מטמא את האדם עד שיאמר הכהן שהוא טמא. ואם תלש את סימני הטומאה לְאַחַר הֶחְלֵטוֹ – שטמאו הכהן בהחלט, הרי הוא נשאר טָמֵא (אמנם טומאה זו היא רק מדרבנן ומשום קנס, אך מן התורה כיון שנקצץ נגעו הרי הוא טהור). אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְאֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ כשהיו הוֹלְכִין לְגַדְוָד, אם תלש האדם את סימני הטומאה מגופו בְּתוֹךְ ימי הֶסְגֵּרוֹ, מַה הוּא – מה דינו. אָמְרוּ לִי, לֹא שָׁמַעְנוּ דבר מפורש בענין זה, אֲבָל שָׁמַעְנוּ, שאם תלשם עַד שֶׁלֹּא בָא אֵצֶל הַכֹּהֵן, טָהוֹר, ואם תלשם לְאַחַר הֶחְלֵטוֹ, טָמֵא. הוסיף רבי עקיבא ואמר, הִתְחַלְתִּי מֵבִיא לָהֶם רְאָיוֹת, ומביאה המשנה את אחת הראיות, אֶחָד (-בין אם היה הנגוע) עוֹמֵד בִּפְנֵי הַכֹּהֵן ותולש את סימני טומאתו, וְאֶחָד (-ובין אם היה הנגוע) בְּתוֹךְ ימי הֶסְגֵּרוֹ ותלש את סימני הטומאה, הרי הוא טָהוֹר, כיון שאין טומאה חלה בו עַד שֶׁיְּטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן, כלומר, כיון שהכל תלוי באמירת הכהן שהוא טמא, אין חילוק מתי תלש את הסימנים, אלא אפילו אם עשה כן בימי הסגרו, כיון שסוף סוף לא טימאו הכהן טומאה מוחלטת, הרי הוא טהור, לאחר שהסתיימו ימי הסגרתו.

מבררת המשנה, ובאופן שהיה האדם טמא מוחלט, ותלש את סימני נגעו, שהתבאר לעיל שהוא נשאר טמא (מדרבנן, ומשום קנס), מֵאֵימָתַי הִיא טָהֳרָתוֹ – מתי נטהר אדם זה מטומאתו, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לִכְשֶׁיִּוָּלֶד לוֹ נֶגַע אַחֵר, ויטמא, וְיִטְהַר מִמֶּנּוּ, אז תועיל טהרתו גם לנגע הראשון, שנתלש, כיון שבכך שנרפא נגעו השני רואים שחס עליו ה' ורפאהו, ובודאי גם אם היה נשאר בו הנגע הראשון היה מתרפא ממנו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אינו נטהר עַד שֶׁתִּפְרַח הצרעת בְּכֻלּוֹ, שזהו סימן טהרה, ואנו אומרים שאף אם היה נשאר בו הנגע הראשון היה נטהר, כיון שכאשר 'כולו הפך לבן', והיינו שכל גופו נגוע, הרי זה סימן טהרה (ואמנם דבר זה מועיל כאשר תלש שער לבן, אך אם כווה את המחיה אין הדבר מועיל לו, שהרי גם כאשר הפך כולו לבן, אם היתה נשארת אותה מחיה שכווה, לא היה נטהר). אוֹ עַד שֶׁתִּתְמַעֵט בַּהַרְתּוֹ מִכַּגְּרִיס, והיינו בין כשתלש שער לבן ובין כשכווה את המחיה, אם הבהרת עצמה התמעטה לשיעור הפחות מכגריס, הרי גם אם היו נשארים סימני הטומאה היה נטהר, ולכן באופן זה הרי הוא טהור.