מסכת נגעים, פרק יב, משנה ה

משנה ה: כֵּיצַד רְאִיַּת הַבָּיִת. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת (ויקרא יד). אֲפִלּוּ תַלְמִיד חָכָם וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא נֶגַע וַדַּאי, לֹא יִגְזֹר וְיֹאמַר נֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת, אֶלָּא כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת (בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת (שם)), וַאֲפִלּוּ חֲבִילֵי עֵצִים, וַאֲפִלּוּ חֲבִילֵי קָנִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עֵסֶק הוּא לַפִּנּוּי. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, וְכִי מָה מִטַּמֵּא לוֹ. אִם תֹּאמַר, כְּלֵי עֵצָיו וּבְגָדָיו וּמַתְּכוֹתָיו, מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים. עַל מֶה חָסָה הַתּוֹרָה. עַל כְּלֵי חַרְסוֹ וְעַל פַּכּוֹ וְעַל טִפְיוֹ. אִם כָּךְ חָסָה הַתּוֹרָה עַל מָמוֹנוֹ הַבָּזוּי, קַל וָחֹמֶר עַל מָמוֹנוֹ הֶחָבִיב. אִם כָּךְ עַל מָמוֹנוֹ, קַל וָחֹמֶר עַל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו. אִם כָּךְ עַל שֶׁל רָשָׁע, קַל וָחֹמֶר עַל שֶׁל צַדִּיק:

משנה ה: כֵּיצַד הוא אופן רְאִיַּת הַבָּיִת על ידי הכהן, נאמר בפסוק (ויקרא יד לה) 'וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת', ובא הכתוב ללמד שאֲפִלּוּ אם היה בעל הבית תַלְמִיד חָכָם וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא נֶגַע וַדַּאי, לֹא יִגְזֹר וְיֹאמַר 'נֶגַע' נִרְאָה לִי בַּבָּיִת, אֶלָּא 'כְּנֶגַע' נִרְאָה לִי בַּבָּיִת (ואמנם גם אם יאמר 'נגע' אין בדבריו כלום עד שיאמר זאת הכהן, ראוי שלא יפתח פיו לשטן לומר דבר רע). עוד נאמר בפסוק 'וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת', ללמד שעליו לפנות הכל, וַאֲפִלּוּ חֲבִילֵי עֵצִים, וַאֲפִלּוּ חֲבִילֵי קָנִים, שהם דברים שאינם מקבלים טומאה כלל, ואף שנאמר אחר כך 'ולא יטמא כל אשר בבית', זהו דין נוסף, שכל מה שישאר בבית יטמא, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ואוֹמֵר, עֵסֶק הוּא לַפִּנּוּי, בתמיהה, וכי רצון התורה להעסיקו בפינוי הבית, שמחמת כן הצריכה אותו לפנות דברים שאינם ראויים כלל לקבלת טומאה, ולדעת רבי שמעון אינו מפנה מהבית אלא דברים הראויים לקבל טומאה.

אָמַר רַבִּי מֵאִיר, וְכִי מָה מִטַּמֵּא לוֹ לאותו אדם בכלי ביתו, שמחמת כן הצריכה אותו התורה לפנות את הבית, אִם תֹּאמַר, כְּלֵי עֵצָיו, וּבְגָדָיו, וּמַתְּכוֹתָיו, והרי אף אם ייטמאו אין בכך הפסד, אלא מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים. נמצא שעַל מֶה חָסָה הַתּוֹרָה, עַל כְּלֵי חַרְסוֹ, שאין להם תקנה בטבילה, וְעַל פַּכּוֹ – פך שמן קטן העשוי חרס, וְעַל טִפְיוֹ – כלי חרס קטן ביותר, שהמשקה יוצא ממנו טיפה אחר טיפה, ואם ייטמאו כלים אלו יצטרך לשוברם, ויש ללמוד מכך, אִם כָּךְ חָסָה הַתּוֹרָה עַל מָמוֹנוֹ הַבָּזוּי, והיינו על כלי חרס, שהם כלים חסרי חשיבות, קַל וָחֹמֶר שחסה התורה עַל מָמוֹנוֹ הֶחָבִיב. ואִם כָּךְ חסה התורה עַל מָמוֹנוֹ של אותו אדם, קַל וָחֹמֶר שחסה עַל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו. אִם כָּךְ חסה התורה עַל ממונו וילדים שֶׁל רָשָׁע, שהרי הנגעים באים בעוון לשון הרע, קַל וָחֹמֶר שחסה התורה עַל שֶׁל צַדִּיק (ולכן אם יארע לאדם צדיק דבר רע יתנחם בכך שבודאי הדבר לטובתו).