מסכת נגעים, פרק יג, משנה ב

משנה ב: הָאֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית, בִּזְמַן שֶׁהוּא חוֹלֵץ, חוֹלֵץ אֶת כֻּלּוֹ. וּבִזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵץ, נוֹתֵץ אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ. נִמְצָא חֹמֶר בַּחֲלִיצָה מִבַּנְּתִיצָה. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, בַּיִת הַבָּנוּי רֹאשׁ וּפִתִּין, נִרְאָה בָרֹאשׁ, נוֹטֵל אֶת כֻּלּוֹ. נִרְאָה בַפִּתִּין, נוֹטֵל אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵרוֹ:

משנה ב: הָאֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית הבית, שדרך לעשותה גדולה מאד, ומחמת כן בדרך כלל היא נראית גם בבית המנוגע עצמו וגם בבית של שכנו (והוא הדין לכל אבן גדולה שנראית משני צידי הקיר, בביתו ובבית שכנו), בִּזְמַן שֶׁהוּא חוֹלֵץ את האבן, כפרטי הדינים שהתבארו לעיל, הרי זה חוֹלֵץ אֶת כֻּלּוֹ, ואף שכינו ניזוק בכך, שהרי נאמר 'וחלצו את האבנים', בלשון רבים, ללמד שהוא ושכנו חולצים. וּבִזְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵץ את הבית, הרי זה נוֹתֵץ רק אֶת החצי שֶׁלּוֹ באותה אבן גדולה, וּמַנִּיחַ אֶת החצי שֶׁל חֲבֵרוֹ, שנאמר 'ונתץ את הבית', בלשון יחיד, ללמד שרק מי שהנגע בביתו נותץ את חלקו, ולא את חלק חבירו. ואומרת המשנה על דינים אלו, אף שהנתיצה מצד עצמה חמורה מהחליצה, שהרי בחליצה מוציא רק את האבנים הנגועות ובנתיצה נותץ את כל הבית, מכל מקום נִמְצָא שיש גם חֹמֶר בַּחֲלִיצָה מִבַּנְּתִיצָה, שבחליצה חולץ את האבן כולה, אף בחלק השייך לשכנו, ובנתיצה נותץ רק את חצי האבן השייכת לו.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, בַּיִת שיש לו כותל משותף לשני שכנים, הַבָּנוּי 'רֹאשׁ' וּ'פִתִּין', כלומר, שורה אחת של אבני 'ראש' שהן אבנים גדולות, ואבן אחת ממלאת את כל עובי הכותל, ושורה אחת של אבני 'פיתין', שהן אבנים קטנות, ושתי אבנים יחד ממלאות את עובי הכותל, אם נִרְאָה הנגע בָרֹאשׁ – באבן גדולה, ויש לחולצה, נוֹטֵל אֶת כֻּלּוֹ. נִרְאָה הנגע בַפִּתִּין – באבן הקטנה, נוֹטֵל רק אֶת האבן שֶׁלּוֹ, וּמַנִּיחַ אֶת האבן שֶׁל חֲבֵרוֹ.