מסכת נגעים, פרק יד, משנה ט

משנה ט: הִכְנִיס רֹאשׁוֹ, וְנָתַן עַל תְּנוּךְ אָזְנוֹ. יָדוֹ, וְנָתַן עַל בֹּהֶן יָדוֹ. רַגְלוֹ, וְנָתַן עַל בֹּהֶן רַגְלוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁלָשְׁתָּם הָיָה מַכְנִיס כְּאֶחָד. אֵין לוֹ בֹּהֶן יָד, בֹּהֶן רֶגֶל, אֹזֶן יְמָנִית, אֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִית. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, נוֹתֵן הוּא עַל מְקוֹמָן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם נָתַן עַל שֶׁל שְׂמֹאל, יָצָא:

משנה ט: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, עמד המצורע המיטהר בשער נקנור, בין עזרת הנשים ובין עזרת ישראל, וכיון שאסור לו להכנס לעזרת ישראל, ומאידך אסור להוציא את דם האשם מחוץ לעזרת ישראל, הִכְנִיס המצורע רק את רֹאשׁוֹ לתוך עזרת ישראל (וכניסה במקצת הגוף אינה אסורה מהתורה אלא מדרבנן) וְנָתַן הכהן את הדם עַל תְּנוּךְ אָזְנוֹ. הכניס את יָדוֹ, וְנָתַן עַל בֹּהֶן יָדוֹ. הכניס את רַגְלוֹ, וְנָתַן עַל בֹּהֶן רַגְלוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, את שְׁלָשְׁתָּם (ראשו, ידו ורגלו) הָיָה מַכְנִיס כְּאֶחָד. אם אֵין לוֹ למצורע המיטהר בֹּהֶן יָד, או בֹּהֶן רֶגֶל, או אֹזֶן יְמָנִית, אֵין לוֹ טָהֳרָה עוֹלָמִית, שהרי הזאה זו מעכבת (ואמנם זהו דוקא אם נקטעו לאחר שכבר היה מצורע, שכיון שחל עליו הדין שטהרתו תהיה על ידי הזאה זו, הרי זה מעכב. אך אם נקטעו קודם לכן, הרי מתחילה לא היה ראוי להזאה זו ממש, ויכול להזות על מקומם של איברים אלו). רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בכל אופן נוֹתֵן הוּא עַל מְקוֹמָן של תנוך האוזן, בהן היד או בהן הרגל, ונטהר בכך (ואף שנקטעו לאחר שכבר הצטרע), ומוטב שיעשה כן מִשֶּׁיִּתֵּן על תנוך אזנו או בהן ידו או בהן רגלו השמאלית. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אִם נָתַן עַל שֶׁל שְׂמֹאל, יָצָא, ומוטב שיעשה כן מִשֶּׁיִּתֵּן על מקומם שבימין.