מסכת נדרים, פרק א, משנה ב

משנה ב: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, קוֹנָם קוֹנָח, קוֹנָס, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְקָרְבָּן. חֵרֶק חֵרֶךְ, חֵרֶף, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְחֵרֶם. נָזִיק נָזִיחַ, פָּזִיחַ, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לִנְזִירוּת. שְׁבוּתָהּ, שְׁקוּקָה, נָדַר בְּמוֹתָא. הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לִשְׁבוּעָה:

משנה ב: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ לשון ככר זה עליך 'קוֹנָם', או 'קוֹנָח', או 'קוֹנָס', הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לְקָרְבָּן, כיון שבלשונות הגויים כך מכנים את הקרבן. אמר לחבירו ככר זה עליך 'חֵרֶק', או 'חֵרֶךְ', או 'חֵרֶף', הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין בלשונות הגויים לְחֵרֶם. האומר הריני נָזִיק אם אוכל ככר זה, או הריני נָזִיחַ, או פָּזִיחַ, הֲרֵי אֵלּוּ כִּנּוּיִין לִנְזִירוּת. ולשונות שְׁבוּתָהּ, או שְׁקוּקָה, או שנָדַר בְּמוֹתָא, הֲרֵי כל אֵלּוּ כִּנּוּיִין לִשְׁבוּעָה: