מסכת נזיר, פרק ד, משנה ב

משנה ב: הֲרֵינִי נָזִיר, וָאָתְּ, וְאָמְרָה אָמֵן, מֵפֵר אֶת שֶׁלָּהּ, וְשֶׁלוֹ קַיָּם. הֲרֵינִי נְזִירָה, וָאָתָּה, וְאָמַר אָמֵן, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר:

משנה ב: האומר לאשתו, 'הֲרֵינִי נָזִיר, וָאָתְּ', כלומר, אמר כן בלשון שאלה, האם גם את תהיי נזירה, וְאָמְרָה אָמֵן, ובכך הסכימה וקיבלה על עצמה נזירות, אם הוא רוצה, מֵפֵר הוא אֶת הנדר שֶׁלָּהּ, וְשֶׁלוֹ קַיָּם, (אבל אם אמר לה 'ואת' בלשון מוחלטת, והסכימה לכך, אינו יכול להפר לה, שהרי קיים את נדרה). אשה האומרת לבעלה, 'הֲרֵינִי נְזִירָה, וָאָתָּה', וְאָמַר אָמֵן, ובכך הסכים לדבריה וקיבל על עצמו נזירות, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר, כיון שבכך שהסכים לדבריה וקיבל על עצמו את הנזירות, קיים את נדרה.