מסכת סוכה, פרק א, שיעור 2

עתה מביא הרי"ף כמה דינים בענין זה של סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה: הָיְתָה הסוכה גְּבוֹהָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, וּבָא לְמַעֲטָהּ בְּכָרִים וּכְסָתוֹת שמניח בקרקעיתה, לֹא הָוֵי – אין זה מִיעוּט המועיל, כיון שאין הכרים והכסתות נחשבים כחלק מקרקע הסוכה, וְאַף עַל גַב דְּבַטְּלִינְהוּ – ואף אם אותו אדם אכן התכוון לבטל את הכרים והכסתות לגמרי לקרקעית הסוכה, בָּטְלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם, שהרי אין שום אדם מבטל כרים וכסתות לקרקע, ולכן אין זה נחשב ביטול אף לגבי אותו אדם. אבל אם הניח שם תֶּבֶן וּבִיטְּלוֹ לקרקע הסוכה, הָוֵי מִיעוּט המועיל להכשיר את הסוכה, כיון שתבן יכול להחשב כחלק מהקרקע, ודרך בני אדם לעשות כן, וְכָל שֶׁכֵּן אם הניח שם עָפָר, וּבִיטְּלוֹ, שהדבר מועיל.

דין נוסף: אם הָיְתָה הסוכה גְּבוֹהָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, וְהוּצִין – עלים קטנים של הסכך יוֹרְדִין לְתוֹךְ חלל עֶשְׂרִים אמה של הסוכה, אִם צִלָּתָן של אותם הוצים בפני עצמם, ללא גוף הסכך, מְרוּבָּה מֵחַמָּתָן, נמצא שאף אם היינו מסירים את הסכך הגבוה מעשרים אמה נשאר כאן סכך כשר בתוך עשרים אמה, הרי הסוכה כְּשֵׁרָה, וְאִם לַאו, נמצא שעיקר הסכך המכשיר את הסוכה גבוה למעלה מעשרים אמה, ופְּסוּלָהּ.

עתה מביא הרי"ף נידון דומה, לגבי פסול של סוכה שאין בגובהה עשרה טפחים. אם הָיְתָה הסוכה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טפחים בדיוק, שזהו גובה כשר לסוכה, וְהוּצִין יוֹרְדִין מהסכך בְּתוֹךְ עֲשָׂרָה, סָבַר אַבַּיֵּי לְמֵימַר – היה אביי סבור בתחילה שגם כאן יהיה שייך כלל זה, שאִם מחמת אותם הוצין חַמָּתָהּ מְרוּבָּה מִצִּלָּתָהּ, אין זה נחשב כסכך בתוך עשרה, אלא עיקר הסכך המכשירה גבוה מעשרה טפחים, וכְּשֵׁרָה. אָמַר לֵיהּ רָבָא, אין הדבר כן, אלא כיון שיש הוצין היורדים לתוך חלל עשרה, הָא דִּירָה סְרוּחָה הִיא, לרוב קטנותה, וְאֵין אָדָם דָּר בְּדִירָה סְרוּחָה, ופסולה היא.

דין נוסף באותו ענין: הָיְתָה הסוכה פְּחוּתָה מִגובה עֲשָׂרָה טפחים, וְחָקַק בָּהּ חפירה באמצע קרקעיתה כדי לְהַשְׁלִימָהּ לַעֲשָׂרָה, אִם יֵשׁ מִשְּׂפַת הַחֲקָק וְלַכּוֹתֶל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, נמצא שהדפנות רחוקות מהשטח הכשר לסוכה ג' טפחים, ופְּסוּלָה, אבל אם היה המרחק בין החקק לבין הדפנות פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טפחים, הרי מדין 'לבוד' אנו מחשיבים זאת כאילו המחיצות קרובות למקום החקק, שיש בו גובה עשרה טפחים, וכְּשֵׁרָה.

שנינו במשנה בין סוגי הסוכות הפסולות, 'וְשֶׁאֵין לָהּ שָׁלֹשׁ דְּפָנוֹת'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, שְׁתַּיִם – שתי דפנות צריכות להיות כְּהִלְכָתָן, כלומר, לכל הפחות ברוחב ז' טפחים, שזהו השיעור הקטן ביותר של סוכה, וּשְׁלִישִׁית די בכך שתהיה אֲפִילּוּ בשיעור טֶפַח בלבד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יש צורך שיהיו שָׁלֹשׁ דפנות כְּהִלְכָתָן, וּרְבִיעִית אֲפִילּוּ טֶפַח. פוסק הרי"ף: וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו שהלכה כְּרַבָּנָן, שדי בכך שיהיו שתים כהלכתן, ושלישית אפילו טפח.

ממשיכה הגמרא ומבררת, וְאוֹתוֹ טֶפַח של הדופן השלישית, הֵיכָן מַעֲמִידוֹ. אָמַר רַבִּי סִימוֹן, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, עוֹשֶׂה את הדופן הזו בשיעור טֶפַח שׂוֹחֵק (-טפח הנמדד באצבעות מרווחות, והוא רחב מעט יותר מטפח רגיל), וּמַעֲמִידוֹ בְּמרחק פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טפחים סָמוּךְ לַדּוֹפֶן האחרת, ומדין 'לבוד' נחשב כאילו אותו מרחק שבין הדפנות סתום הוא, ונמצא שיש כאן ד' טפחים, שהם רוב שיעור דופן של ז' טפחים, והרי דופן זו מכשירה את הסוכה (ואף שגם בטפח שאינו שוחק יהיה דין 'לבוד' ותהיה רוב המחיצה נחשבת כסגורה, מכל מקום אין חשיבות דופן בפחות מד' טפחים, ולכן יש צורך שיהא הטפח 'שוחק', ויחד עם שלשת הטפחים של ה'לבוד' נחשבת הדופן כאילו יש בה ד' טפחים (תוספות ור"ן)).

דין נוסף בענין סוכה העשויה משתי דפנות כהלכתן ושלישית של טפח: אָמַר רַב יְהוּדָה, סוּכָּה שיש בה רק שתי דפנות שלמות, הָעֲשׂוּיָה כְּמָבוֹי, כְּשֵׁרָה. ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, שלא הניח את שתי הדפנות כשהן נוגעות זו בזו בזוית, אלא הניח דּוֹפֶן מִכָּאן וְדוֹפֶן מִכָּאן, זו כנגד זו, וְהִיא מְפוּלֶּשֶׁת – פתוחה משני צדדיה כְּמוֹ מָבוֹי הַמְּפוּלָּשׁ (-הפתוח משני צדדיו), כְּשֵׁרָה, וְאוֹתוֹ טֶפַח שלישי מַעֲמִידוֹ לְכָל רוּחַ שֶׁיִּרְצֶה – באחד משני הצדדים הפתוחים. מביאה הגמרא את דעת החולק על רב יהודה בענין הדופן השלישית. רַבִּי סִימוֹן אָמַר (מִשׁוּם) רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, באופן זה, שהעמיד את שתי הדפנות השלמות כמבוי, אין די בדופן שלישית ברוחב טפח, אלא עוֹשֶׂה בצד השלישי פַּס רצוף של אַרְבָּעָה טפחים וּמַשֶּׁהוּ, וּמַעֲמִידוֹ בְּמרחק הפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לַדּוֹפֶן, ומדין 'לבוד' נחשב הדבר כאילו יש כאן דופן של ז' טפחים.

מקשה הגמרא על שיטת רבי יהושע בן לוי, מַאי שְׁנָא הָתָם – במה שונה הדין שם, באופן ששתי הדפנות השלמות נוגעות זו בזו בזוית, דְּסַגִּי לֵיהּ בְּטֶפַח שׂוֹחֵק – שדי בכך שבצד השלישי יעמיד דופן של טפח אחד, וכפי שהתבאר לעיל, וּמַאי שְׁנָא – ובמה שונה הדין בְּסוּכָּה הָעֲשׂוּיָה כְּמָבוֹי, דְּבָעִינַן – שיש צורך בפַּס אַרְבָּעָה וּמַשֶּׁהוּ. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, דְּאִיכָּא שְׁתֵּי דְּפָנוֹת דַּעֲרִיבָן – שיש שתי דפנות הנוגעות ומעורבות זו בזו, סַגִּי לֵיהּ – די בכך שתהיה הדופן השלישית בְּשיעור טֶפַח שׂוֹחֵק, אבל הָכָא – כאן, בסוכה העשויה כמבוי, דְּלֵיכָּא שְׁתֵּי דְּפָנוֹת דַּעֲרִיבָן – שאין שתי דפנות המעורבות זו בזו, אִי אִיכָּא – אם יש בדופן השלישית יש רוחב פַּס אַרְבָּעָה וּמַשֶּׁהוּ, אִין – אכן כשרה הסוכה, וְאִי לֹא – אך אם אין שיעור זה, לֹא – הסוכה פסולה.

מוסיפה הגמרא תנאי בדין זה: אָמַר רָבָא, וְסוכה זו, שיש לה רק שתי דפנות כהלכתן, אֵינָה נִיתֶּרֶת אֶלָּא בְּצוּרַת פֶּתַח, כלומר, שאותו 'טפח' האמור בברייתא, יהיה בצורה של פתח, והיינו שני עמודים בשני הצדדים שכל אחד מהם רחב חצי טפח, וקנה על גביהם. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש אומרים שכך אָמַר רָבָא, וְנִיתֶּרֶת נַמִּי בְּצוּרַת פֶּתַח – ניתן להתיר סוכה זו גם על ידי עשיית צורת הפתח בצד השלישי. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש אומרים שכך אָמַר רָבָא, וּצְרִיכָה נַמִּי צוּרַת פֶּתַח. ומבאר הרי"ף את שלשת הלשונות בדברי רבא, פֵּירוּשׁ, אִם הָיְתָה הַסּוּכָּה עשויה בִּשְׁתֵּי דְּפָנוֹת שלמות, לְהַךְ לִישְׁנָא דְּאָמַרְתְּ – לפי הלשון הראשונה, שאמר רבא שאֵינָהּ נִיתֶּרֶת אֶלָּא בְּצוּרַת פֶּתַח, לֹא אִכְפַּת לָן כלל בְּאותו טֶפַח שהוזכר לעיל, בֵּין יֶשְׁנוֹ בֵּין אֵינוֹ, כלומר, אין חילוק אם הוא טפח שוחק או לא, וההיתר תלוי רק בכך שאותו טפח עשוי בצורה של פתח. וּלְהַךְ לִישָׁנָא – ולפי הלשון השניה, דַּאֲמַרְתְּ וְנִיתֶּרֶת נַמִּי בְּצוּרַת פֶּתַח, היינו שנִיתֶּרֶת הסוכה בְּאֶחָד מֵהֶם, אוֹ בְּצוּרַת פֶּתַח אף ללא טפח שוחק, אלא שאותו טפח מחולק לשנים, וקנה על גביהם, אוֹ בְּטֶפַח שׂוֹחֵק וללא צורת הפתח כלל. וּלְהַךְ לִישָׁנָא – ולפי הלשון השלישית, דַּאֲמַרְתְּ וּצְרִיכָה נַמִּי צוּרַת פֶּתַח, אֵינָהּ נִיתֶּרֶת אֶלָּא בִּשְׁנֵיהֶם יחד, בְּצוּרַת פֶּתַח, וְטֶפַח שׂוֹחֵק הנמצא בתוך פחות מג' טפחים לדופן ושאר הדופן תהיה סגורה על ידי אותה צורת הפתח.

פוסק הרי"ף את ההלכה, וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כפי הלשון האחרונה, שצְרִיכָה גם צוּרַת פֶּתַח וְגם טֶפַח שׂוֹחֵק, דְּאַמְרִינָן – שהרי כך אמרו בגמרא, רַב אַשִׁי אַשְׁכָּחֵיהּ (-מצאו) לְרַב כַּהֲנָא, שהיה בונה את סוכתו משתי דפנות כהלכתן, דְּעָבִיד לֵיהּ שהיה עושה בצד השלישי טֶפַח שׂוֹחֵק בְּאֶמְצַע, וַעֲבִיד לָהּ – ועשה באותו צד גם צוּרַת פֶּתַח. אָמַר לֵיהּ רב אשי לרב כהנא, לָא סָבַר לַהּ מַר האם אין אדוני סובר לְהָא – לדינו דְּרָבָא, דְּאָמַר, וְנִיתֶּרֶת נַמִּי בְּצוּרַת פֶּתַח, והיינו כמו הלשון השניה לעיל, שדי באחד מהשנים, או טפח או צורת הפתח, ומדוע טורח אתה לעשות את שני הדברים. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב כהנא, אֲנָא – אני, כְּאִידָךְ לִישָׁנָא סְבִירָא לִי – אני סובר כלשון האחרת בדברי רבא, והיינו כלשון השלישית שהובאה לעיל, דְּאָמַר רבא וּצְרִיכָה נַמִּי צוּרַת פֶּתַח, והיינו שמלבד אותו טפח שוחק יש צורך גם בצורת הפתח, ולכן עושה אני את שני הדברים, וכך היא ההלכה.