מסכת סוכה, פרק ב, שיעור 15

שנינו במשנה, 'שְׁלוּחֵי מִצְוָה פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה'. מבררת הגמרא, מְנָלַן – מנין נלמד דין זה. מביאה הגמרא ברייתא המבארת את המקור לדין זה, דְּתָנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק לגבי מצוות קריאת שמע (דברים ו ז) 'וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ', ומלשון 'בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ' יש לדייק מכך שדווקא בשעה שיושב האדם בביתו חייב הוא במצוות קריאת שמע, פְּרָט לְעוֹסֵק בְּמִצְוָה, שאינו חייב בקריאת שמע. וכן יש ללמוד מלשון 'וּבְלֶכְתְּךָ בַּדֶּרֶךְ', שדווקא כשעוסק בדברי הרשות, כמו הליכה בדרך, חייב לקרוא קריאת שמע (ומכך שלא נאמר 'ובלכת' אלא 'בלכתך' משמע שמדובר על הליכה שלך, כלומר הליכה שהיא לצורך האדם, ולא לצורך מצוה (גמרא)), פְּרָט לְחָתָן שנשא בתולה, הטרוד בטירדה של מצוה (ואף שכבר למדנו שהעוסק במצוה פטור מקריאת שמע הוצרך הפסוק להשמיענו שגם זה שאינו עוסק ממש במעשה של מצוה, אלא טרוד במחשבותיו, מכל מקום פטור הוא מקריאת שמע).

הגמרא דנה בדין 'מצטער', הפטור מהסוכה: אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא, אָמַר רַב, אָבֵל, חַיָּיב בְּסוּכָּה. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא, שהרי האבל חייב בכל המצוות, ומדוע שיפטר ממצוות סוכה. מתרצת הגמרא, מַהוּ דְּתֵימָא – שמא תאמר, הוֹאִיל וְאָמַר רָבָא שמִצְטַעֵר פָּטוּר מִן הַסּוּכָּה, סַלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא – שמא יעלה על דעתך לומר, הַאי נַמִּי – הרי גם אבל זה מִצְטַעֵר הוּא על מתו, ויש לפוטרו מחיוב ישיבה בסוכה, קָא מַשְׁמַע לָן – לכך השמיענו רב הלכה זו, ולימדנו בכך דהָנֵּי מִילֵּי צַעֲרָא דְּמִמֵּילָא – דין זה שמצטער פטור מהסוכה הוא רק בצער הנגרם מחמת הישיבה בסוכה, כגון שיורדים גשמים ומצערים אותו, ובבית אין לו צער זה, אַבָל הָכָא אִיהוּ קָא מְצַעֵר נַפְשֵׁיהּ – אך כאן הוא מצער את עצמו על מתו, ואף שמחמת שהוא מצער את עצמו הוא מעדיף לשבת ולהתבודד בביתו בצערו, והישיבה בסוכה מוסיפה לו צער (תוספות הרא"ש), אין זה פוטרו, כיון דְּמִיבָּעֵי לֵיהּ לְאוֹתוֹבֵיהּ דַּעְתֵּיהּ – מוטל עליו ליישב את דעתו, ולקיים את המצוות, ואף מצוות סוכה בכלל זה.

אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא, אָמַר רַב, הֶחָתָן, וְהַשּׁוֹשְׁבִינִין – ידידי החתן המלוים אותו ומשמשים אותו בכל ימי החופה, וְכָל בְּנֵי הַחוּפָּה המתקבצים לשמח חתן וכלה, פְּטוּרִין מִן הַסּוּכָּה כָּל שִׁבְעָה ימי המשתה של החתן והכלה.

מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הֶחָתָן, וְהַשּׁוֹשְׁבִינִין, וְכָל בְּנֵי חוּפָּה, פְּטוּרִין מִן הַתְּפִלָּה, כיון שאינם יכולים לכוון בה כראוי, וּמִן הַתְּפִילִּין, כיון שבזמן זה מצויה שכרות וקלות ראש, וְחַיָּיבִין בִּקְרִיאַת שְׁמַע, כיון שהחיוב לכוון הוא רק בפסוק ראשון, ויכולים הם ליישב דעתם לשעה קלה, כדי קריאת פסוק ראשון (ואף שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, כיון שאין מצוה זו של קריאת שמע מבטלת מהם את המצוה לשמח את החתן, שאין זו אלא שעה קלה, אינם נפטרים ממצוה זו). מִשּׁוּם (-בשם) רַבִּי שֵׁילָא אָמְרוּ, חָתָן פָּטוּר מתפילה ותפילין, מחמת שהוא טרוד במצוה, וְהַשּׁוֹשְׁבִינִין וְכָל בְּנֵי חוּפָּה, חַיָּיבִין, כיון שאינם טרודים כל כך, ויכולים לקיים מצוות אלו.

תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר, כּוֹתְבֵי סְפָרִים (-ספרי תורה) תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת, הֵן – הסופרים עצמם, וְתַגָּרֵיהֶן – הסוחרים הקונים מהם, וְתַגָּרֵי תַּגָּרֵיהֶן – הסוחרים הקונים מהקונים הראשונים ומוכרים לאחרים, וְכָל הָעוֹסְקִים בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם, לְאַיְתּוּיֵי (-לרבות) מוֹכְרֵי תְּכֵלֶת לציציות, פְּטוּרִין מִּקְרִיאַת שְׁמַע, וּמִן הַתְּפִלָּה, וּמִן הַתְּפִילִּין, וּמִכָּל מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, לְקַיֵּים את דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי, שֶׁהָיָה אוֹמֵר, הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה.