מסכת סוכה, פרק ב, שיעור 17

שנינו במשנה, 'אוֹכְלִין אֲכִילַת עֲרַאי חוּץ לַסּוּכָּה'. מבררת הגמרא, מַאי – מהו השיעור של אֲכִילַת עֲרַאי, המותרת חוץ לסוכה. אָמַר אַבַּיֵּי, כִּדְטָעֵים בַּר בֵּי רַב וְעָיֵיל לְכַלָּה – כשיעור שטועם בן ישיבה ההולך בבוקר לישיבה, וחושש שיימשכו הדרשות זמן רב ולא יספיק לאכול, וטועם מלא פיו, ושיעור כעין זה נחשב אכילת עראי, ומותר לאוכלו חוץ לסוכה.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אוֹכְלִין אֲכִילַת עֲרַאי חוּץ לַסּוּכָּה, וְאֵין יְשֵׁנִים שֵׁינַת עֲרַאי חוּץ לַסּוּכָּה. מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה טעם החילוק ביניהם. ומבארת, אָמַר רָבָא, לְפִי שֶׁאֵין קֶבַע לְשֵׁינָה, שלפעמים די לאדם בשינה קלה בלבד, ולגביו הרי זו כשינת קבע, ולכן אפילו שינת עראי נחשבת כקביעות ואסורה מחוץ לסוכה.

אגב דין שינה בסוכה, מביאה הגמרא דין נוסף לענין שינה שבכל השנה: אָמַר רַב חִסְדָּא, אָסוּר לאדם לִישַׁן בַּיּוֹם יוֹתֵר מִשיעור שֵּׁינַת הַסּוּס, וְכַמָּה שֵׁינַת הַסּוּס, שִׁתִּין נִשְׁמֵי – שישים נשימות. אַבַּיֵּי הֲוָה נָיֵים כְּמֵיזַל – היה ישן כשיעור זמן הליכה מֵהעיר פּוּמְבְּדִיתָא לְבֵי כּוּבֵי, קָרֵי עֲלֵיהּ – קרא עליו רבו רַב יוֹסֵף את הפסוק במשלי (ו ט) 'עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֶךָ'.

משנה

משנתנו מבררת אילו סעודות הן חובה על האדם בחג הסוכות: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַרְבַּע עֶשְׂרֵה סְעוּדוֹת חַיָּב אָדָם לֶאֱכוֹל בַּסֻּכָּה בחג הסוכות, בכל יום משבעת הימים, סעודה אַחַת בַּיּוֹם, וּסעודה אַחַת בַּלַּיְלָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין לַדָּבָר קִצְבָה – גבול מסוים, אלא כל ימות חול המועד אם ירצה יאכל ואם לא ירצה לא יאכל, חוּץ מִלֵּילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן בִּלְבָד, שזו סעודת חובה, ובגמרא יבואר מהיכן למדו חכמים חיוב זה.

וְעוֹד אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מִי שֶׁלֹּא אָכַל בְּלֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן, יַשְׁלִים סעודה זו בְּלֵיל יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן – בשמיני עצרת, שיאכל מן הפרפראות הבאות בקינוח סעודה כפליים ממה שהיה אוכל בסעודה רגילה (אבל פת ובשר אין אדם יכול לאכול כפליים). וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין לַדָּבָר תַּשְׁלוּמִין, וְעַל זֶה נֶאֱמַר בקהלת (א טו) 'מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן, וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת'.

גמרא

שנינו במשנה, 'וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין לַדָּבָר קִצְבָּה וכו' חוץ מלילי יום טוב הראשון בלבד'. מבארת הגמרא מהיכן למדו חכמים דין זה, דְּגַמְרִינָן – לומדים זאת בגזירה שוה של המילים 'חֲמִשָּׁה עָשָׂר' 'חֲמִשָּׁה עָשָׂר' מֵחַג הַמַּצוֹת, שגם בחג הסוכות וגם בחג הפסח נאמרו מילים אלו, בחג הפסח נאמר (ויקרא כג ו) 'וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַה", ובחג הסוכות נאמר (שם כג לד) 'בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה", מַה (-כשם שב)חַג הַמַּצוֹת, האכילה בלַיְלָה הָרִאשׁוֹן היא חוֹבָה, דִּכְתִיב (שמות יב יח) 'בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצּוֹת', מִכָּאן וָאֵילָךְ – ובשאר ימי החג האכילה היא רְשׁוּת, אַף כָּאן, בחג הסוכות, האכילה בלַיְלָה הָרִאשׁוֹן היא חוֹבָה, מִכָּאן וָאֵילָךְ רְשׁוּת.

תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין יוֹצְאִין מִסּוּכָּה לְסוּכָּה, כגון שיהא יום אחד בסוכה זו ויום אחד בסוכה אחרת, או שיאכל בסוכה זו ויישן בסוכה אחרת, וְכן אֵין עוֹשִׂין סוּכָּה בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, אלא אם לא ישב בסוכה ביום טוב הראשון, אינו יכול לשבת בסוכה באותה שנה, כיון שנאמר (דברים טז יג) 'חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים', ויש ללמוד מכך שצריך האדם לישב באותה סוכה כל שבעת ימי הסוכות. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יוֹצְאִין מִסּוּכָּה לְסוּכָּה, וְעוֹשִׂין סוּכָּה בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, כיון שאינם דורשים מהפסוק שצריך לישב באותה סוכה כל שבעת הימים. וְשָׁוִין – והכל מודים שֶׁאִם נָפְלָה הסוכה, שֶׁחוֹזֵר וּבוֹנֶה אוֹתָהּ בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, ובזה אף רבי אליעזר מודה, דכיון שהוא בונה את הסוכה מאותם עצים ממש, נחשב הדבר שישב באותה סוכה כל שבעת הימים.

מביאה הגמרא מחלוקת נוספת בענין דיני הסוכה: תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁאֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל חַג בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, ולומדים זאת מדִּכְתִיב (ויקרא כג מ) 'וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל', ומלשון 'לָכֶם' דרשו חכמים שיהיו ארבעת המינים מִשֶּׁלָּכֶם, כָּךְ אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּסוּכָּתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, דִּכְתִיב (דברים טז יג) 'חַג הַסּוּכּוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ', ומלשון 'לְךָ' יש לדרוש שתהא הסוכה מִשֶּׁלְּךָ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין אָדָם יוֹצֵא ידי חובתו בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג, אֲבָל יוֹצֵא הוּא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּסוּכָּתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, ולומדים זאת מדִּכְתִיב (ויקרא כג מב) כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת', ופסוק זה מְלַמֵּד שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל רְאוּיִן לֵישֵׁב בְּסוּכָּה אַחַת, והרי לא יתכן שיהא לכל אחד מהם חלק השוה פרוטה בסוכה, ועל כרחך שמשאילים זה לזה את חלקו, ומוכח שיוצא האדם בסוכתו של חברו.