מסכת סוכה, פרק ג, שיעור 27

וְאָמַר רָבָא, הֲדַס שֶׁל מִצְוָה – הדס שהשתמשו בו לנטילת ארבעת המינים, אָסוּר לְהָרִיחַ בּוֹ בימות החג. אֶתְרוֹג שֶׁל מִצְוָה, מֻתָּר לְהָרִיחַ בּוֹ. מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה טעם החילוק בין הדס לאתרוג. מבארת הגמרא, הֲדַס, דְּלְרֵיחָא עָבֵיד – שמשתמשים בו בדרך כלל להריח בו, כִּי קָא מַקְצֵי לֵיהּ, מֵרֵיחָא קָא מַקְצֵי לֵיהּ – כאשר הוא מקצה אותו למצוות לולב, כוונתו להקצותו מההרחה שהיא השימוש הרגיל, שיהא מיוחד לשם מצוה, וכיון שהוא מוקצה למצוותו אסור להריחו. אבל אֶתְרוֹג, דְּלְאַכִילָה קָאֵי – שמשתמשים בו בדרך כלל לאכילה, כִּי קָא מַקְצֵי לֵיהּ מֵאֲכִילָה קָא מַקְצֵי לֵיהּ – כאשר הוא מקצהו למצוותו, כוונתו להקצותו מאכילה ולייחדו לשם מצוה, אך אין כוונתו להקצותו מהרחה, כיון שבדרך כלל אינו עומד לכך כלל.

אגב הדין האחרון מביאה הגמרא דין נוסף לגבי הרחה בהדסים ואתרוגים שאינם של מצוה: וְאָמַר רַבָּה, הֲדַס בִּמְחֻבָּר – הדס המחובר לעץ, מֻתָּר לְהָרִיחַ בּוֹ בשבת. אֶתְרוֹג בִּמְחֻבָּר, אָסוּר לְהָרִיחַ בּוֹ בשבת. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה טעם החילוק בין הדסים לבין אתרוגים, ומבארת, שמעיקר הדין אין איסור להריח בדבר המחובר לקרקע, והֲדַס, דְּלְרֵיחָא עָבִיד – שהוא עומד להריח בו, אִי שָׁרִית לֵיהּ לֹא אָתֵי לְמִקְצְיֵיהּ – אם נתיר לו להריח בו כשהוא מחובר לעץ, לא יבוא לקוצצו, שהרי בידו להריחו כמות שהוא, ולכן לא אסרו זאת. אבל אֶתְרוֹג, דִּלְאַכִילָה עָבִיד – שהוא עומד בדרך כלל לאכילה, אִי שָׁרִית לֵיהּ – אם נתיר לו להריחו בשבת, אָתֵי לְמִקְצְיֵיהּ – יש חשש שיבוא לקוצצו מהעץ כדי לאוכלו, ולכן אסרו זאת חכמים.

עתה מבארת הגמרא את דרך נטילת ארבעת המינים: וְאָמַר רָבָא, לוּלָב האגוד עם ההדסים והערבות יש להחזיק בְּיד יְמִין, וְאֶתְרוֹג בִּשְׂמֹאל. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דהַאי תְּלָתָא מִצְוֹת – בהחזקת הלולב ומיניו יש שלש מצוות, וְהַאי מִצְוָה חֲדָא – ואילו האתרוג הוא מצוה אחת.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא, מַאי טַעְמָא מְבָרְכִינָן אַלוּלָב – מדוע בנוסח הברכה מזכירים את הלולב, ואומרים 'על נטילת לולב', הוֹאִיל וּמִינוֹ גָּבוֹהַּ מִכֻּלָּן – כיון שעץ הדקל, שממנו מביאים את הלולב, גבוה מהעצים של שלשת המינים האחרים.

משנה

התבאר לעיל ששיעור לולב הוא ד' טפחים, שלשה כנגד ההדסים והערבות, וטפח נוסף כדי לנענע בו, וזו עיקר מצוותו, לנענעו לאחר שמברכים עליו. במשנתנו יבואר שמלבד עיקר הנענועים שבשעת הברכה, יש לנענעו גם בזמן אמירת פסוקים מסוימים שבהלל. מבררת המשנה, וְהֵיכָן הוּא מְנַעֲנֵעַ את הלולב ומיניו באמירת ההלל. משיבה המשנה, בְּ'הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב', תְּחִלָּה וָסוֹף – ב'הודו' הראשון שאומרים באמצע ההלל, וב'הודו' שאומרים בסוף ההלל, וּבְ'אָנָא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא', דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אַף בְּ'אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָא'. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, צוֹפֶה (-מביט ומתבונן) הָיִיתִי בְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁכָּל הָעָם מְטַרְפִים בְּלוּלְבֵיהֶן, וְהֵם לֹא נִעְנְעוּ אֶלָּא בְ'אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא' בִּלְבָד, שלא כדברי בית שמאי שמנענעים גם ב'אנא ה' הצליחה נא' (מאירי).

גמרא

הגמרא מבארת את דרך הנענועים של ארבעת המינים: כֵּיצַד הוּא מְנַעֲנֵעַ, כִּדְאַמְרִינָן הָתָם – כמו שהתבאר במשנה (מנחות סא.) לְעִנְיָן שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּשְׁנֵי כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת הקרבים בחג השבועות, כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, מַנִּיחַ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם עַל שְׁנֵי הַכְּבָשִׂים, וּמַנִּיחַ יָדָיו תַּחְתֵּיהֶם, וּמֵנִיף, מוֹלִיךְ לפניו, וּמֵבִיא אליו, מַעֲלֶה למעלה וּמוֹרִיד למטה. ובביאור סדר הנפה של שתי הלחם וכבשי עצרת אָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא לְמִי שֶׁאַרְבַּע רוּחוֹת שֶׁלּוֹ (ואף שמוליך ומביא רק לשתי רוחות, הרי מי שמולך על שתי הרוחות הוא המולך על כל הארבע), מַעֲלֶה וּמוֹרִיד לְמִי שֶׁהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שֶׁלּוֹ. בְּמַעֲרָבָא מַתְנוּ לְהוּ הָכִי – בארץ ישראל שנו מימרא זו של רבי חייא בנוסח אחר, אָמַר רַבִּי חֲמָא בְּרַבִּי עֲקִיבָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, מוֹלִיךְ וּמֵבִיא כְּדֵי לַעֲצֹר רוּחוֹת רָעוֹת, הבאות מן הצדדים, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד לַעֲצֹר טְלָלִים רָעִים, הבאים מהשמים לארץ. אָמַר רָבָא, וּכדרך שעושה בהנפת שתי הלחם וכבשי עצרת, כֵן יש לנענע בלוּלָב. ומוסיף הרי"ף, וְכֵן הַמִּנְהָג. וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר – ויש מי שאומר, שצָרִיךְ לְנַעְנֵעַ שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים בְּהוֹלָכָה וּבַהֲבָאָה, חוּץ מִמוֹלִיךְ וּמֵבִיא מַעֲלֶה וּמוֹרִיד, כלומר, שלכל צד שמנענע צריך לנענע שלש פעמים, וְגָמִיר לָהּ מִגְּמָרָא דִּבְנֵי מַעֲרָבָא – ואותו האומר כן למד זאת מהמבואר בירושלמי, דְּגַרְסִינָן הָתָם – שכך שנו שם, רַב חִיָיא בַּר אַשִּׁי בְּשֵׁם רַב, הַמַּשְׁכִּים לָצֵאת לַדֶּרֶךְ, מְבִיאִין לוֹ שׁוֹפָר וְתוֹקֵעַ, וְלוּלָב וּמְנַעֲנֵעַ, מְגִלָּה וְקוֹרֵא בָּהּ וְכוּ', תָּנָא בברייתא, צָרִיךְ לְנַעְנֵעַ שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר. רַבִּי זְעֵירָא בָּעֵי – הסתפק בדין זה שצריך לנענע שלש פעמים, הָכִין חַד וְהָכִין חַד, אוֹ דִּילְמָא הָכִין וְהָכִין חַד, ומבאר הרי"ף את הספק, כְּלוֹמַר, הַהוֹלָכָה אֶחָד וְהַהֲבָאָה אֶחָד, ובכל אחד צריך לנענע שלש פעמים, אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר שהוֹלָכָה וַהֲבָאָה שְׁנֵיהֶם אֶחָד, ובשניהם יחד מנענע שלש פעמים. אַלְּמָא – על כל פנים מוכח מנידון זה שנִעְנוּעַ זֶה של שלש פעמים, אינו ההולכה וההבאה עצמם, אלא הנענוע הוא דבר בפני עצמו, חוּץ מִמוֹלִיךְ וּמֵבִיא וּמַעֲלֶה וּמוֹרִיד הוּא. וכיון שלא נפשט ספק זה בירושלמי, אנו מחמירים ומנענעים על כל צד וצד שלש פעמים.