מסכת סוכה, פרק ג, שיעור 33

משנה

פרק זה עוסק במצוות הנוהגות בחג הסוכות ושמיני עצרת, ומבאר כמה ימים נוהגת כל מצוה. לוּלָב וַעֲרָבָה נוהגים שִׁשָּׁה וְשִׁבְעָה – או ששה ימים או שבעה ימים, וכמו שיבואר להלן. אמירת הַהַלֵּל, וְהַשִּׂמְחָה בחג, נוהגים כל שְׁמוֹנָה ימי החג. סֻכָּה וְנִסּוּךְ הַמַּיִם, נוהגים שִׁבְעָה ימים, ואינם נוהגים בשמיני עצרת. הֶחָלִיל של שמחת בית השואבה, נוהג חֲמִשָׁה וְשִׁשָּׁה – או חמשה ימים או ששה, וכפי שיבואר להלן.

מבארת המשנה, 'לוּלָב שִׁבְעָה' כֵּיצַד, מתי נוהגת מצות נטילת לולב שבעה ימים, ומבארת, יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן של חג הסוכות שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, ואז יש מצוה מן התורה בנטילת הלולב ביום הראשון, אזי נוהג הלוּלָב שִׁבְעָה ימים, שהרי הוא דוחה את השבת (קודם שגזרו חכמים שלא ליטול לולב בשבת כלל, גם ביום טוב הראשון), וְאם חל יום טוב ראשון של סוכות באחד משְׁאָר כָּל הַיָּמִים של השבוע, ונמצא שאחד מימי חול המועד חל בשבת, שאז אין מצות נטילת לולב דוחה שבת, נוהגת מצוה זו רק שִׁשָּׁה ימים.

גמרא

שנינו במשנה, 'יום טוב הראשון שחל להיות בשבת, לולב שבעה. וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים, שִׁשָּׁה'. תמהה הגמרא, אַמַּאי – מדוע בשבת של חול המועד אסור ליטול לולב, והרי טִלְטוּל בְּעַלְמָא הוּא – אין זה אלא טלטול מוקצה (אף שהלולב ראוי לקיום מצוה, מכל מקום כיון שאינו 'כלי' שייך בו איסור 'מוקצה'), וְלִידְחֵי שַׁבָּת – וקיום מצוות לולב דוחה איסור קל זה של טלטול מוקצה. מתרצת הגמרא, אָמַר רַבָּהּ, גְּזֵרָה היא שגזרו חכמים, שֶׁמָּא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ, וְיֵלֵךְ אֵצֶל בָּקִי לִלְמוֹד את סדר הנענועים, וְיַעֲבִירֶנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. מוסיפה הגמרא, וְהַיְינוּ טַעֲמָא דְּשׁוֹפָר – וזהו הטעם שגזרו חכמים שלא לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת, מחשש שיטול את השופר וילך אצל בקי ללמוד את דיני התקיעות, ויטלטלנו ד' אמות ברשות הרבים. וְהַיְינוּ טַעֲמָא דִּמְגִילָה, שאין קוראים מגילת אסתר כאשר חל פורים בשבת.

מקשה הגמרא, אִי הָכִי – אם כך, שמחשש טלטול ברשות הרבים תקנו חכמים שאין נוטלים לולב בחול המועד, רִאשׁוֹן נַמֵּי – היה להם לגזור כן אף ביום טוב ראשון של סוכות שחל בשבת, ומדוע שנינו במשנה שאם חל יום טוב בשבת, נוטלים לולב בשבת. מתרצת הגמרא, יום טוב רִאשׁוֹן, דְּאִית לֵיהּ – שיש לו עִיקָר מִן הַתּוֹרָה בִּגְבוּלִין, כלומר, שחיוב נטילתו מן התורה הוא בכל מקום, ואף מחוץ למקדש, ונמצא שמצוות נטילתו חשובה, לֹא גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנָן – לא גזרו בו חכמים איסור, הַנָּךְ – שאר ימים, דְּלֵית לְהוּ עִיקָר מִן הַתּוֹרָה בִּגְבוּלִין – שאינם נוהגים מן התורה בכל מקום, אלא רק במקדש, אף שמדרבנן נוהגת נטילתו בכל מקום, מכל מקום בשבת גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנָן איסור נטילה, מחשש שיבא לטלטלו בשבת ד' אמות ברשות הרבים.

ממשיכה הגמרא ומקשה, אִי הָכִי – אם כך, שביום טוב ראשון לא גזרו חכמים איסור נטילה בשבת, הָאִידְנָא נַמִּי לִדְחֵי – גם בזמן הזה תדחה נטילת לולב את השבת, ומדוע כשחל יום טוב ראשון בשבת אין נוטלים לולב כלל. מתרצת הגמרא, הטעם הוא כיון שאנו בבבל לֹא יַדְעִינָן בִּקְבוּעָא דְּיַרְחָא – אין אנו יודעים מתי נקבע החודש, ושמא אין יום טוב אלא למחר, וכיון שאין זה ודאי יום טוב, לא התבטלה גזירת חכמים. ממשיכה הגמרא ומקשה, אִינְהוּ – הם, בני ארץ ישראל, דְּיָדְעֵי בִּקְבוּעָא דְּיַרְחָא – שיודעים הם מתי חל ראש חדש, וממילא יודעים בבירור איזה יום הוא יום טוב ראשון, לִידְחוֹ – תדחה מצוות נטילת לולב את השבת, ביום טוב ראשון. מתרצת הגמרא, כֵּיוָן דַּאֲנַן לֹא דַּחִינָן – כיון שבחוץ לארץ אין נטילת לולב דוחה יום טוב ראשון, מהטעם שהתבאר לעיל, אִינְהוּ נַמֵּי לֹא דָּחוּ – אף בני ארץ ישראל אינם נוטלים לולב בשבת, כדי שלא ייעשו ישראל אגודות אגודות, ולא תיראה התורה כשתי תורות. וגזירה זו, שאף הבקיאים לא יטלו לולב בשבת אפילו ביום טוב ראשון, מחמת אותם שאינם בקיאים, גזרו חכמים לאחר שנחרב בית המקדש (רמב"ם). (ואף שתקיעת שופר היא מצוה דאורייתא הנוהגת בכל מקום, ואף על פי כן אין תוקעים בשופר בראש השנה שחל בשבת, היינו כיון שברוב השנים לא היו יודעים בבוקר של ראש השנה אם אכן היום יהיה ראש השנה, כל זמן שלא התקבלה עדות העדים בבית דין, וחששו חכמים שאם יתקעו ביום זה כשחל בשבת, יתקעו אף בשנים אחרות הגם שלא התקבלו העדים, ולכן אסרו את התקיעה בשופר בשבת תמיד (ר"ן)).