שנינו במשנה, 'נִקְטַם רֹאשׁוֹ, פסול'. תָּנֵי – שנה ברייתא זו עוּלָא בַּר חֲנִינָא, נִקְטַם רֹאשׁוֹ של ההדס, וְעָלְתָה בּוֹ תְּמָרָה, המסתירה את קטימתו, הרי זה 'הדר', וכָּשֵׁר. מוסיף הרי"ף ואומר שאין נפקא מינה מברייתא זו, וְאִיפְסִיקָא הִלְכְתָא לְקַמָּן – ונפסקה ההלכה להלן כְּרַבִּי טַרְפוֹן, דְּאָמַר, אֲפִילּוּ שְׁלָשְׁתָּן קְטוּמִין, כשר, הִלְכָּךְ לֹא שְׁנָא – ולכן אין חילוק אם עָלְתָה בּוֹ תְּמָרָה, וְלֹא שְׁנָא לֹא עָלְתָה בּוֹ תְּמָרָה, לעולם ההדס כָּשֵׁר.
שנינו במשנה, 'אוֹ שֶׁהָיוּ עֲנָבָיו מְרוּבּוֹת מֵעָלָיו, פָּסוּל'. אָמַר רַב חִסְדָּא, דָּבָר זֶה – דין זה שאומר עתה, רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל – רב אֲמָרוֹ, וכיון שהזכירו, בירכו ואמר הַמָּקוֹם יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ, לֹא שָׁנוּ שריבוי הענבים פוסל את ההדס, אֶלָּא בענבים שְׁחֹרוֹת, אֲבָל אם היו יְרֻקּוֹת, מִינֵי הֲדַס הֵן – הרי זה מעין העלים של ההדס, שצבעם שווה, וְכָשֵׁר. וְאָמַר רַב פָּפָּא, וְענבים אֲדֻמּוֹת, כִּשְׁחֹרוֹת דָּמְיָין – דינן כשחורות, הפוסלות, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא לגבי דם שחור, הַאי שָׁחוֹר – דם זה הנראה שחור, אָדֹם הוּא, אֶלָּא שֶׁלָּקָה – התקלקל והשחיר, ואף כאן הענבים האדומות נעשות שחורות, וכשם ששחורות פוסלות, כפי שאמר רב, כך האדומות פוסלות את ההדס.
שנינו במשנה, 'וְאִם מִיעֲטָן, כָּשֵׁר, וְאֵין מְמַעֲטִין בְּיוֹם טוֹב'. תָּאנָא – שנינו בברייתא, וְאִם עָבַר האדם וְלִקְּטָן ביום טוב, כָּשֵׁר.
תַּנְיָא – שנינו בברייתא, לוּלָב הניטל יחד עם ההדסים והערבות, בֵּין שֶׁהוּא אָגוּד עמם ובֵין שֶׁאֵינוֹ אָגוּד עמם, כָּשֵׁר. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אם הוא אָגוּד, כָּשֵׁר. וְשֶׁאֵינוֹ אָגוּד, פָּסוּל. מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה טעמו דְּרַבִּי יְהוּדָה המצריך שיהא הלולב אגוד, יָלֵיף – לומד הוא 'לְקִיחָה' 'לְקִיחָה' מֵאֲגֻדַּת אֵזוֹב, כלומר, לומד הוא בגזירה שוה מהלשון 'לקיחה' האמורה גם בלולב, שנאמר (ויקרא כג מ) 'וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר' וגו', וגם בנתינת דם הפסח על מזוזות הבית בפסח מצרים, שנאמר (שמות יב כב) 'וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב', מַה לְּהַלָּן – כשם ששם מדובר בלקיחת אֲגֻדָּה, כמפורש בפסוק, אַף כָּאן, לגבי לולב ומיניו, יש צורך בלקיחה בדרך אֲגֻדָּה, ולכן יש לאגוד את ההדסים והערבות עם הלולב. ממשיכה הגמרא ומבארת, וְרַבָּנָן, החולקים על רבי יהודה, לֵית לְהוּ – אינם סוברים גזירה שוה זו של 'לְקִיחָה' 'לְקִיחָה' מאגודת אזוב. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא כְּרַבָּנָן, דְּאָמְרֵי, לוּלָב אֵין צָרִיךְ אֶגֶד. מִיהוּ – אמנם, אף שאין חיוב לאוגדו, אַגְדִּינַן לֵיהּ לַהֲדוּרֵי בְּעָלְמָא – אנו נוהגים לאוגדו רק כדי להדרו ולייפותו, אך אין אגד זה מעכב. דְּתָנוּ רַבָּנָן – שהרי כך שנו חכמים בברייתא, לוּלָב, מִצְוָה לְאוֹגְדוֹ עם מיניו, ואם לֹא אֲגָדוֹ, כָּשֵׁר. וְאַמְרִינָן – ואמרה הגמרא, מַאי – מה היא המִצְוָה שיש בכך, מִשּׁוּם האמור בפסוק (שמות טו ב) 'זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ', ודרשו חכמים מפסוק זה, הִתְנָאֵה לְפָנָיו בְּמִצְווֹת, בְּלוּלָב נָאֶה, בְּסוּכָּה נָאָה, בְּשׁוֹפָר נָאֶה, בְּטַלִּית נָאָה, ורק מחמת כן יש לאגוד את הלולב, וממילא אין דבר זה מעכב, וכמו בכל מצוה שאין הנוי מעכב בה.
מביא הרי"ף סוגיא נוספת בענין נוי מצוה: גַּרְסִינָן – למדנו בְּפֶרֶק אַרְבָּעָה אָבוֹת נְזִיקִין (ב"ק ט:), אָמַר רַבִּי זֵירָא, וּלְהִידּוּר מִצְוָה, צריך האדם להוציא מממונו עַד שְׁלִישׁ בְּמִצְוָה, וכגון שמציעים לו שני אתרוגים לקנות, והאחד מהודר יותר מחבירו, אם הוא יקר מחבירו עד שיעור שליש, עליו להוסיף שיעור כזה כדי לקנות את המהודר יותר [והגמרא שם הסתפקה האם היינו שליש מתוך המחיר של האתרוג השני, או שליש הנוסף על מחירו של השני, וכתב הר"ן שיש להחמיר מספק, וכגון שהאחר עולה עשרים, יחלק את המחיר לשנים ויוסיף עליו חלק אחד, ויקנה את המהודר בשלשים].
בְּמַעֲרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא אָמְרֵי – בארץ ישראל היו אומרים כך בשם רבי זירא, עַד שְׁלִישׁ, צריך האדם להוסיף מִשֶּׁלּוֹ, מִכָּאן וְאֵילָךְ – אם בא להוסיף יותר משליש, הרי זה מִשֶּׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כלומר, שיכול האדם ללוות סכום זה, והקדוש ברוך הוא פורע.
מוסיף הרי"ף: וְהַשְׁתָּא דְּקַיְימָא לָן – ועתה שפסקנו להלכה דְלוּלָב אֵין צָרִיךְ אֶגֶד, אִי לָא אַתְנְחֵיהּ בְּהוֹשַׁעְנָא – אם לא אגד את הלולב ומיניו מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, מָנַח לֵיהּ – רשאי לאוגדו בְּיוֹם טוֹב, וְשַׁפִּיר דָּמֵי – ומותר וראוי הדבר. אמנם, וְאִי אַגִּיד לֵיהּ בְּיוֹם טוֹב – באופן שאוגד האדם את הלולב ביום טוב עצמו, לֹא אַגִּיד לֵיהּ – לא יקשרנו בקשר של קיימא, אֶלָּא כַּאֲגֻדָּה שֶׁל יֶרֶק, שֶׁשּׁוֹזֵר שְׁנֵי קְצָווֹת שֶׁל הוּצָא – של עלי לולב חתוכים, וְנָעִיץ לְהוּ מִלְּרַע גַּבֵּי הוֹשַׁעְנָא – ונועץ את הקצה מלמטה, כדי שלא תיפתח השזירה. אִי נַמֵּי – דרך נוספת לאגוד את הלולב ביום טוב, דְעָנֵיב לְהוּ מִיעֲנָב – שקושרו בקשר עניבה, המותר ביום טוב.
משנה
עֲרָבָה גְזוּלָה וִיבֵשָׁה, פְּסוּלָה, ואף כאן הטעם הוא משום מצוה הבאה בעבירה, ומשום שאינה 'הדר'. וְשֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פְּסוּלָה, וכפי שהתבאר לעיל, שכיון שהיא עומדת לשריפה, הרי היא כמי שאין לה שיעור. נִקְטַם רֹאשָׁהּ, וְכן אם נִפְרְצוּ עָלֶיהָ, וְהַצַּפְצָפָה – מין דומה לערבה, שעליו עגולים, פְּסוּלָה. ערבה כְּמוּשָׁה – יבשה במקצת, אוֹ שֶׁנָּשְׁרוּ מִקְצַת עָלֶיהָ, ונשארו רובם, וְערבה שֶׁל בַּעַל – הגדילה בשדה וצומחת ממי גשמים, כְּשֵׁרָה, ואף שנאמר בתורה 'עַרְבֵי נָחַל', אין זה מעכב שיהיו הערבות צומחות דוקא על שפת הנחל, אלא באה התורה לתאר את מין הערבה, שהוא מין שצומח בדרך כלל על שפת הנחל.
© כל הזכויות שמורות לארגון 'שתי הלכות ביום' (ע"ר)
