משנה
הָעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ בְּרֹאשׁ הָעֲגָלָה, אף שהיא מיטלטלת ממקום למקום, אוֹ בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה, אף שהרוחות המצויות בים עוקרות אותה ממקומה, כְּשֵׁרָה, ובלבד שתעמוד הסוכה ברוח המצויה ביבשה, וְאף עוֹלִין לָהּ – ומותר לעלות בה אפילו בְּיוֹם טוֹב. עשאה בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ עַל הַגָּמָל, כְּשֵׁרָה, וְאֵין עוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב, שהרי אסרו חכמים לעלות על גבי אילן או לרכב על גבי בהמה בשבת או ביום טוב, וניתן להשתמש בה רק בחול המועד. אם שְׁתַּיִם מעמודי הסוכה עשויים בִּידֵי אָדָם, וְאַחַת בָּאִילָן, אוֹ שהיו שְׁתַּיִם מעמודי הסוכה נסמכים בָּאִילָן, וְאַחַת בִּידֵי אָדָם, כְּשֵׁרָה, וְאֵין עוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב, כיון שהאילן הוא חלק עיקרי בהעמדת הסוכה, הרי הוא נחשב כמי שעולה על גבי אילן ביום טוב, ואסור. אבל אם שָׁלשׁ מעמודי הסוכה בִּידֵי אָדָם, וְאַחַת בָּאִילָן, שאף ללא התמיכה של האילן תעמוד הסוכה על ידי העמודים שעשה האדם, כְּשֵׁרָה, וְעוֹלִין לָה בְּיוֹם טוֹב. מסכמת המשנה, זֶה הַכְּלָל, כֹּל אופן שֶׁאף אִילּוּ יִנָּטֵל הָאִילָן, וִיכוֹלָה לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כְּשֵׁרָה, וְעוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב.
הָעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ בֵין הָאִילָנוֹת המחוברים לקרקע, וְהָאִילָנוֹת דְּפָנוֹת לָהּ, והם חזקים שאינם מתנועעים ברוח מצויה, ואף בין הענפים מילא קש ותבן כדי שיעמדו ברוח מצויה, כְּשֵׁרָה.
שְׁלוּחֵי מִצְוָה, כגון ההולכים לצורך פדיון שבויים וכדומה, פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה, כיון שהעוסק במצוה פטור מן המצוה. חוֹלִים וּמְשַׁמְּשֵׁיהֶן, פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה, ואפילו חולה שאין בו סכנה.
אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין עֲרַאי – כל אדם רשאי לאכול או לשתות באופן עראי, שלא בסעודת קבע, אף חוּץ לַסֻּכָּה, כיון שדרך בני אדם לאכול ולשתות עראי מחוץ לביתם.
מַעֲשֶׂה שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לִטְעוֹם אֶת הַתַּבְשִׁיל, וּלְרַבָּן גַּמְלִיאֵל הביאו שְׁתֵּי כוֹתָבוֹת [-תמרים] וּדְלִי שֶׁל מַיִם, וְאף על פי שהיתה זו אכילת עראי, אָמְרוּ 'הַעֲלוּם לַסֻּכָּה', ויש ללמוד מכאן שאף שמותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה, רשאי אדם להחמיר על עצמו ולאכול אפילו אכילת עראי בסוכה, ואין בכך משום גאוה (גמרא). וּכְשֶׁנָּתְנוּ לוֹ לְרַבִּי צָדוֹק אֹכֶל פָּחוּת מִשיעור כַּבֵּיצָה, נְטָלוֹ בַמַּפָּה, כיון שהוא סובר ששיעור זה אינו מצריך נטילת ידים, וכרך ידיו במפה משום נקיות, וַאֲכָלוֹ חוּץ לַסֻּכָּה, וְלֹא בֵרַךְ אַחֲרָיו ברכה אחרונה, כיון שהוא סובר שאין חיוב ברכת המזון בפחות מכביצה, ומעשה זה הובא כדי ללמד שתלמיד חכם רשאי שלא להחמיר בדבר זה, ואינו נחשב כמי שאינו מדקדק במצוות.
גמרא
שנינו במשנה, 'העושה סוכתו בין האילנות, והאילנות דפנות לה, כשרה'. אָמַר רַב אָחָא בַּר יַעֲקֹב, כָּל מְחִיצָּה שֶׁאֵינָה יְכוֹלָה לַעֲמוֹד בְּרוּחַ מְצוּיָה, אֵינָהּ מְחִיצָּה, ובמשנתנו מדובר באילנות חזקים וקשים, העומדים ברוח מצויה, וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה, שיש צורך בדפנות העומדות ברוח מצויה.
שנינו במשנה, 'שְׁלוּחֵי מִצְוָה פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה'. מבררת הגמרא, מְנָלַן – מנין יש ללמוד דין זה. ומביאה הגמרא ברייתא המבארת את המקור לדין זה, דְּתָנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק לגבי מצוות קריאת שמע (דברים ו ז) 'וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ', ומלשון 'בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ' יש לדייק מכך שדווקא בשעה שיושב האדם בביתו חייב הוא במצוות קריאת שמע, פְּרָט לְעוֹסֵק בְּמִצְוָה, שאינו חייב בקריאת שמע. וכן יש ללמוד מלשון 'וּבְלֶכְתְּךָ בַּדֶּרֶךְ', שדווקא כשעוסק בדברי הרשות, כמו הליכה בדרך, חייב לקרוא קריאת שמע [ומכך שלא נאמר 'ובלכת' אלא 'בלכתך' משמע שמדובר על הליכה שלך, כלומר הליכה שהיא לצורך האדם, ולא לצורך מצוה (גמרא)], פְּרָט לְחָתָן שנשא בתולה, הטרוד בטירדה של מצוה [ואע"פ שכבר למדנו שהעוסק במצוה פטור מקריאת שמע הוצרך הפסוק להשמיענו שגם זה שאינו עוסק ממש במעשה של מצוה, אלא טרוד במחשבותיו, מכל מקום פטור הוא מקריאת שמע].
הגמרא דנה בדין 'מצטער', הפטור מהסוכה: אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא, אָמַר רַב, אָבֵל, חַיָּיב בְּסוּכָּה. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, שהרי האבל חייב בכל המצוות, ומדוע שיפטר ממצוות סוכה. מתרצת הגמרא, מַהוּ דְּתֵימָא – שמא תאמר, הוֹאִיל וְאָמַר רָבָא שמִצְטַעֵר פָּטוּר מִן הַסּוּכָּה, סַלְקָא דַעְתָּךְ אֲמֵינָא – שמא יעלה על דעתך לומר, הַאי נַמִּי – הרי גם אבל זה מִצְטַעֵר הוּא על מתו, ויש לפוטרו מחיוב ישיבה בסוכה, קָא מַשְׁמַע לָן – לכך השמיענו רב הלכה זו, ולימדנו בכך דהָנֵּי מִילֵּי צַעֲרָא דְּמִמֵּילָא – דין זה הוא רק בצער הנגרם מחמת הישיבה בסוכה, כגון שיורדים גשמים, אַבָל הָכָא אִיהוּ קָא מְצַעֵר נַפְשֵׁיהּ – אך כאן הוא מצער את עצמו על מתו, ואף שמחמת שהוא מצער את עצמו הוא מעדיף לשבת ולהתבודד בביתו בצערו, והישיבה בסוכה מוסיפה לו צער (תוספות הרא"ש), אין זה פוטרו, כיון דְּמִיבָּעֵי לֵיהּ לְאוֹתוֹבֵיהּ דַּעְתֵּיהּ – מוטל עליו ליישב את דעתו, ולקיים את המצוות, ואף מצוות סוכה בכלל זה. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא, אָמַר רַב, הֶחָתָן, וְהַשּׁוֹשְׁבִינִין – ידידי החתן המלוים אותו ומשמשים אותו בכל ימי החופה, וְכָל בְּנֵי הַחוּפָּה המתקבצים לשמח חתן וכלה, פְּטוּרִין מִן הַסּוּכָּה כָּל שִׁבְעָה ימי המשתה של החתן והכלה.
מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הֶחָתָן, וְהַשּׁוֹשְׁבִינִין, וְכָל בְּנֵי חוּפָּה, פְּטוּרִין מִן הַתְּפִלָּה, כיון שאינם יכולים לכוון בה כראוי, וּמִן הַתְּפִילִּין, כיון שבזמן זה מצויה שכרות וקלות ראש, וְחַיָּיבִין בִּקְרִיאַת שְׁמַע, כיון שהחיוב לכוון הוא רק בפסוק ראשון, ויכולים הם ליישב דעתם לשעה קלה, כדי קריאת פסוק ראשון [ואף שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, כיון שאין מצוה זו של קריאת שמע מבטלת מהם את המצוה לשמח את החתן, שאין זו אלא שעה קלה, אינם נפטרים ממצוה זו]. מִשּׁוּם [-בשם] רַבִּי שֵׁילָא אָמְרוּ, חָתָן פָּטוּר מתפילה ותפילין, מחמת שהוא טרוד במצוה, וְהַשּׁוֹשְׁבִינִין וְכָל בְּנֵי חוּפָּה, חַיָּיבִין, כיון שאינם טרודים כל כך, ויכולים לקיים מצוות אלו.
תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר, כּוֹתְבֵי סְפָרִים [-ספרי תורה] תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת, הֵן – הסופרים עצמם, וְתַגָּרֵיהֶן – הסוחרים הקונים מהם, וְתַגָּרֵי תַּגָּרֵיהֶן – הסוחרים הקונים מהקונים הראשונים ומוכרים לאחרים, וְכָל הָעוֹסְקִים בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם, לְאַיְתּוּיֵי [-לרבות] מוֹכְרֵי תְּכֵלֶת לציציות, פְּטוּרִין מִּקְרִיאַת שְׁמַע, וּמִן הַתְּפִלָּה, וּמִן הַתְּפִילִּין, וּמִכָּל מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה, לְקַיֵּים את דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי, שֶׁהָיָה אוֹמֵר, הָעוֹסֵק בְּמִצְוָה פָּטוּר מִן הַמִּצְוָה.
© כל הזכויות שמורות לארגון 'שתי הלכות ביום' (ע"ר)
